הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, הניח את אצבעו על כך, שחג הסוכות סוגר שני סדרים של מועדים בתורה. בכמה מקומות התורה מעמידה סדר של שלוש רגלים, וסוכות הוא האחרון שבהם. אמנם חג הסוכות הוא גם המסיים את מועדי החודש השביעי. לדבריו, עלינו לעיין ולדעת, אלו עניינים בחג הסוכות שייכים אליו כאחד מן הרגלים, ואלו עניינים מופיעים בו כאחד ממועדי החודש

שוש אשיש בה', תגל נפשי באלוקי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. חז"ל מבקשים לדרוש משמעות לכפל הששון המופיע בגאולה העתידה. ראובן בחדוה שמעון מה איכפת ליה, שהרי שרה אמנו אומרת כל השומע יצחק לי. בנוהג שבעולם, שמחתו של אדם איננה נוגעת לאחרים, ומדוע משתפת שרה בצחוקה את כל השומע? אלא מלמד כיון

קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח. המפרשים כתבו, שהמילה קומי, היא בלשון ציווי. אע"פ שלשון ציווי כולל גם ברכה, יש לשמוע בפסוק הזה גם קריאה לכנסת ישראל לקום ולהאיר באורה העצמי. כך נראים הדברים גם בחזון העצמות היבשות, שתחילת הדברים שם הם נבואה ישירה אל העצמות עצמן, העצמות היבשות, שמעו דבר ה'. רק אח"כ אומר הנביא, הנני

רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמר ה'. המושכל הראשון מבקש להבין את התואר עקרה, כמתייחס לעיר ירושלים, שבגולה נשארה ריקה מיושביה, כאישה עקרה שלא ילדה, וכמו שאנו אומרים בתפילה, השוממה מאין יושב. אמנם המשך הפסוק מלמד שגם בעת שממותה היו לה בנים, וא"כ המדובר הוא על כנסת ישראל, שבוודאי יש לה

אנכי אנכי הוא מנחמכם, מי את ותראי מאנוש ימות, ומבן אדם חציר ינתן. ותשכח ה' עושך, נוטה שמין ויוסד ארץ, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית, ואיה חמת המציק. פסוקי נחמה אלו, בפשוטם, מעמידים את הבטחת ה' בעצמו, מול כל המאיימים על ישראל. עצמותו של ה', המבוטאת בכפל המילה אנכי, מעמידה את עוצמתם של בני אנוש

עניה סוערה לא נוחמה, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, ויסדתיך בספירים. ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך. בפסיקתא דרב כהנא מסמיך לנבואה זו את הכתוב, בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק, תבקשו כזב סלה. ודעו כי הפלה ה' חסיד לו. הוא דורש את המילים, בני איש עד

בפסיקתא דרב כהנא, הוא מדרש קדום על סדר המועדים, יש מאמרים על כל אחת מהפטרות הנחמה שאנו קוראים אחרי ת"ב. על ההפטרה: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, מאריכה הפסיקתא לדרוש את מזמור ע"ז בתהילים. ההקבלה בין נבואה זו למזמור ע"ז, היא בכך שבשני המקומות מובאת המחשבה על עזיבת ה' את ישראל כאפשרות ממשית. כמובן, בשביל למצוא מקור מהימן לדחייתה.

תחילת דיבורו של אלוקי עולם אל ישראל באותו מעמד מופלא, היה: אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. פסוק זה התפרש בדברי הרמב"ם למצוות עשה של אמונה במציאות ה'. היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה, הוא פועל לכל הנמצאים. והוא אמרו, אנכי ה' אלוקיך. וכן בתחילת ס' משנה תורה, יסוד היסודות ועמוד

אמרו בגמ' (מגילה ז' ע"ב), אמר רבא, מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ע"כ. וכל חקרי לב המה ראו כן תמהו, איך יתכן שיצוו עלינו חז"ל הקדושים לשתות לשכרה, שכמה מידות ומעשים רעים באים מן השיכרות. ומה עוד שפשטות לשון חז"ל נראה ששיעור השכרות המחויבת עד שישכח האדם מהותו של יום, ולא ידע בין

הגמ' בשבת, בסוגיה של נר חנוכה, שואלת, מאי מברך, ומשיבה, מברך אשר קדשנו במצותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה. שואלת הגמ', והיכן ציוונו, רב אויא אמר, מלא תסור, רב נחמיה אמר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ואכן, הרמב"ם בכמה מקומות ביאר שהציווי לא תסור מכל אשר יורוך, הוא שמחייב לקיים מצוות דרבנן. ואלו דבריו בהלכות ממרים, כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה,