אמרו בגמ' (מגילה ז' ע"ב), אמר רבא, מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ע"כ. וכל חקרי לב המה ראו כן תמהו, איך יתכן שיצוו עלינו חז"ל הקדושים לשתות לשכרה, שכמה מידות ומעשים רעים באים מן השיכרות. ומה עוד שפשטות לשון חז"ל נראה ששיעור השכרות המחויבת עד שישכח האדם מהותו של יום, ולא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי. והדבר תמוה, איזה ענין יש בזה שישכח אדם את עיקרו של יום.
כמה וכמה ביאורים נאמרו במאמר זה, כדי לבארו, וברובם נגלה הדוחק לכל רואה. ולכן ראינו לנכון להציע הבנה חדשה בדברי הגמ', שיש בה כדי לבאר הדברים כראוי.
כל מי שהתבונן בשיכורים ביום הפורים, יראה שאין שייך במציאות להגיע לשיעור שאמרו חז"ל, וכל שותי יין בשמחת פורים יודעים גם יודעים מהו נושא השמחה ובוודאי שלא יטעו בין ארור המן לברוך מרדכי. וצ"ע איך קבעו חז"ל שיעור למצווה זו שאינו יכול להתקיים במציאות. והנה הרמב"ם הרגיש, כפי הנראה, בהערה זו, ולכן כתב (פ"ב מהלכות מגילה הט"ו), ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות, עכ"ל. וכוונתו כנראה שרק בשעת שינה שייך לומר שאין האדם יודע בין ארור המן וברוך מרדכי. אבל, עדיין צריכים הדברים ביאור. חדא, דאין מובן כלל מה ענין שינה באמצע שמחת פורים, ושנית, שהישן אינו יודע דבר, ולא מתאים לקרוא עליו דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
וכנראה חז"ל נקטו בכוונה שיעור שאינו שייך במציאות, כדי ללמדנו בינה, שבאמת אין שיעור לשתיה זו, ולעולם לא יוכל האדם לומר לעצמו שיצא ידי חובת שתייה.
וביאור הדברים, הנה לכל מצווה ומצווה קבעו חז"ל בתורתם שיעורים קבועים ומוגדרים. וכשהגיע אדם לשיעור המצווה, יצא ידי חובתו, ושוב אין מוטלת עליו המצווה. ומצאנו גם במצוות אחרות של שתית יין, שקבעו בהן חז"ל שיעורים ברורים ומוגדרים. בליל חג המצות נצטווינו לשתות ארבע כוסות. בכל כוס של ברכה השיעור הוא מלוא לוגמיו. אמנם במצות שתית יין בפורים אמרו חז"ל, שאין לשתיה זו שיעור כלל. ולעולם אין יכול האדם לומר לעצמו, כיליתי והשלמתי מצווה זו, ואינני צריך לשתות יותר. וטעם הדבר משום שהשמחה בפורים באמת אין לה גבול כלל, וכל שלא נסתיים מועד הפורים, מחויב האדם לשמוח ולשתות.
ומה שנתקשו הראשונים, מכל הדברים הרעים והקלקולים העלולים לצאת מן השכרות, פשוט לגמרי שאין כוונת חז"ל שיעבור האדם איסור כלשהו כתוצאה משתית היין. וברור הדבר, שאם האדם חושש שבשכרותו יבטל מצווה, או יעבור איסור, חלילה, בוודאי אסור לו לשתות. ועיין בביאור הלכה (סי' תרצ"ה ד"ה עד), שהעתיק את דברי החיי אדם, וז"ל, ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצווה מן המצוות, בנט"י, וברכה, וברכת המזון, או שלא יתפלל מנחה או מעריב, או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים, עכ"ל.
ומה שביארנו בהבנת דברי הגמ', שאין שיעור לחובת השמחה והשתייה בפורים, אין הכוונה שפטור האדם מלשקול את תוצאות מעשיו. ובוודאי יש הרבה סיבות שיפטר האדם מחובת השתייה, ואולי אף ייאסר עליו לשתות. וזה באופן שיכולים לצאת קלקולים מן השתייה, אם מבחינה גופנית, ואם מבחינת עבירות שיוכל לעשות. וכמו כן אדם שהשתייה מצערתו, או נוטלת דעתו, שבודאי אין שום טעם שישתה, שהרי כל חובת השתייה היא משום שמחה, ובכה"ג אין בה שמחת פורים כלל. ואלו דברים שאין צריך לאומרם, והם פשוטים וברורים. אבל חז"ל באו להגדיר את חובת השמחה מצד עצמה, ואמרו ששיעורה הוא עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי, והיינו שאין לה שיעור כלל.
ועומק דברי חז"ל, שנס פורים היה גילוי לנצחיות הקיום של עם ישראל, אפילו בתקופת גלות והסתר פנים, ששום גילוי אלוקי ונס של ממש אינם יכולים להתרחש, ובכל זאת אהבת ד' לישראל התגלתה בישועה הגדולה שאירעה. מכל זה אפשר להסיק, שקיומנו לפני ד' מובטח לעד. גם נאמנותם של ישראל התגלתה בנס פורים, שהרי בעת צרה פנו אל ד' בצום ובכי ומספד, וזהו מקור לעוצם נקודת הדבקות שבין הקב"ה לכנסת ישראל. וכך ראוי, ששמחה על עצם הקיום ראויה שתעלה על גדותיה עד בלי די ולא יהיה לה גבול ושיעור.
