מעלת הטבילה במקווה בערב שבת, אין לה מקור בתלמוד, כי אם בספר הזוהר ובדברי האר"י. בזוהר נאמר שרב המנונא היה עולה מן הנהר, והאר"י לימד

הבאנו למעלה את ספקו של הביאור הלכה אם מותר לתקוע בשופר במקום מטונף. וכתב, לכאורה לא שייך זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שעכ"פ

הראנו למעלה, שגדר טהרת מקום תפילה מצואה, אינו שייך לראיית הצואה, אלא להימצאות הצואה ברשות המתפלל. ולכאורה זה מבואר בגמ', שהרי אמרו – צואה בעששית

נאמר במדרש, טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא, אמר: מה יום מיומים? אמר ליה: ומה גבר מן גוברין, אמר מה אמרית לך, ומה אמרת לי,

המנהג הרגיל בימינו בכל קהילות אשכנז, שהחזן מתחיל להתפלל בקול רם במקום אחר בשבת, ברגלים, ובימים נוראים. בשבת, במילים – שוכן עד, ברגלים, במילים –

בתוך הלכות קריאת שמע, במשנה ובגמ', ברמב"ם ובשו"ע, נכללים הלכות הנוהגות לטהרת המקום שבו קוראים את שמע, מצואה ומערוה. בהלכות אלו נאמרו פרטים רבים, שנתבארו