אמרו בגמ', אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות, זהו סדר תפילות השגור בפי כל ישראל. הסדר הזה, רובו ככולו מיוסד על

אמרו בגמ', הנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. ועוד שם, לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו אבל אם יכול לשהות בעצמו תפלתו

ראיתי בכתב העת 'מוריה', ששאלו בפני מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, אם בלימוד הסידור יש משום מצוות תלמוד תורה. והוא זצ"ל שקיל וטרי בזה

אמרו בגמ', אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש, רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש. אמר רבא

מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. הנוסח הזה התחבר על ידי רבי משה בן מכיר זצ"ל, בעל מחבר ספר

דין מוסכם הוא, שבעל קרי מותר בדברי תורה וקדושה מן התורה, וכל מה שיש בו הוא תקנת עזרא. ולכאורה יל"ע, הרי הרחקת צואה וערווה ממקום

חג השבועות, מגיע אחרי ספירה של ארבעים ותשעה יום, כשיום החמישים מקודש בקדושתו של חג השבועות. בעניין הזה, חג השבועות מקביל לגמרי לפרשת היובל. גם

אמרו בגמ', צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא,

המצווה לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, נתפרשה בגמ', והיא מובנת היטב. כבוד השבת דורש מהאדם לבא אל השבת כשהוא נקי, ואיברים אלה הם