זאת התורה, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל, יטמא שבעת ימים. זהו דין טומאת אוהל שנאמר במת, ועליו דרשו, קברי גויים אינן מטמאין באהל, שנאמר, ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין הגויים קרויין אדם. הגמ' מקשה מכמה פסוקים שבהם גויים נקראים אדם, ומיישבת שהם נקראים אדם רק ביחס לבהמה. לכאורה נראה, שהגויים

מפורסם הוא, שפרה אדומה היא סמל לחוק, למצווה שאין לנו בה תפיסה של טעם, ואנו מבצעים אותה כהיענות לציווי. כלשון חז"ל במדרש, חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות לערער עליה. אנו מקיימים את מצוות פרה אדומה כמעשה שאין לו טעם. עיון קל מלמד שזה לא מדויק. מפורש בתורה שפרה אדומה מיועדת לפעול תוצאה פשוטה, לטהר את טמאי המת. כנראה,

כתב רש"י בפתיחת פרשת פרה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. ברש"י משמע קצת שהחוק הוא בבחינת תשובה ודרך התמודדות עם הונאת השטן (יצר הרע) ואומות העולם. אבל כמה מחכמי ישראל ראו בחוקים מעלה על המשפטים, משום שיש

  משה כבש את ארץ סיחון ועוג. בשונה מעבר הירדן המערבי, אותו כבש יהושע אחרי מות משה, את עבר הירדן המזרחי כבש משה עצמו. על ארצות אלו חלה קדושת ארץ ישראל, והן חייבות במצוות התלויות בארץ, ומאידך, אינן א"י ממש, ולכמה עניינים הן כחו"ל. הגמ' מספרת על יהודי שהתכעס על חברו, ושחטו, ומביאה את תמיהת רבי יוחנן, ונתן לך שם