בפרשת המן נמצאת הפעם הראשונה שבה התורה מדברת על שבת שניתנה לעם ישראל. בפרשת בראשית למדנו על השבת ששומר בורא העולם לעצמו, ובפרשת בשלח, במרה, נאמר, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, ורש"י הביא שם מחז"ל, שבפסוק זה שמדבר על מצוות וחוקים שניתנו לישראל לפני מתן תורה, נכללת גם מצוות שבת. אבל הפעם הראשונה שמפורש בתורה שהשבת ניתנה לישראל,

למעלה עסקנו בשאלה, מדוע בתפילה אסרו לשאול ולהשיב מפני הכבוד ומפני היראה, משום שהמתפלל הוא עומד לפני מלך, ובברכות ק"ש ושאר ברכות מותר כמו בק"ש, למרות שהמברך מדבר עם קונו ומברך אותו, ולכאורה היה ראוי להגדיר גם אותו כעומד לפני מלך. הראנו שזו שאלה כללית, ונוגעת לכמה הלכות, למשל, האיסור לעבור לפני המתפלל אינו נוהג אלא בתפילת עמידה, ולכאורה גם

במכילתא לפרשת כי תשא, הביאו חז"ל כמה דרשות כדי להתיר חילול שבת במקום של פיקוח נפש, וחפצים אנו להתבונן באחת מהן. מצאנו בדברי רבותינו גישות שונות לדרשות חז"ל, וליחס שבין הדרש לפשט בפסוקים שדרשו חז"ל. האחת, היא גישתו של המלבי"ם. הוא מניח שיש ללה"ק כללים, שדרשות חז"ל מבוססות עליהם. לדבריו, אם נחקור אחרי כללי השפה, נמצא שדרשות חז"ל הם בעצם

הבאנו למעלה את דברי הראשונים, שעסק בהם מו"ר הגאון רבי ברוך ויסבקר זצ"ל בעניין מצוות מורא בשבת. וכן אמרו בגמ', שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. וברש"י, יראי שמי – שומרי שבת. ובהקדמת תיקוני זוהר ובספר חסידים, רמזו במילת בראשית, נוטריקון – ירא שבת. ויש לעיין בכל זה, הרי לכאורה שבת היא זמן של

שנו חכמים במשנתם להתיר להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה מפני הכבוד והיראה. ואיפליגו תנאי בגדרי ההפסק המותרים ופרטיו, וגם בסוגיית הגמ' הרחיבו בזה. ומעצם הדין הזה אנו למדים שלולי הטעמים החשובים של מפני הכבוד והיראה, אסור בהחלט להפסיק בדיבור באמצע ק"ש. ויל"ע בסיבת איסור ההפסק הזה, האם הוא מפני שק"ש כולה היא יחידה אחת, ואסור לחלקה לשני חלקים, אם לא

אמרו בגמ', יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמור במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש. וברש"י, לא משבת אתה מתיירא – דלא כתיב ביה מורא. המשמעות הפשוטה בדברי הגמ' על