ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים, עד בואי אליך מצרימה, לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, על שם אחיהם יקראו בנחלתם. וברש"י, אם תוליד עוד, לא יהיו במניין בני, אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לעניין הנחלה. כוונת רש"י שבאמת לא נולדו ליוסף בנים נוספים, ויעקב

ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, וירא אליו וייפול על צוואריו, ויבך על צוואריו עוד. וברש"י, ויאסור יוסף מרכבתו, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו. וירא אליו, יוסף נראה אל אביו. ויבך על צוואריו עוד, לשון הרבות בכיה. אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע. לפי זה,

ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ, ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה. ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם. וברש"י, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו. ובפשטות, כאן ראה יוסף שהצדק עימו ולא עם אחיו, ולכן פעל בהמשך הדברים את כל מה שפעל. וברמב"ן, ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחווים

ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו. וברש"י, מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב. ומקור הדברים במדרשי רבותינו, שבקשתו של יוסף משר המשקים שיבקש עבורו מפרעה לשחררו מן הכלא, מנוגדת למידת הביטחון. וצריכים אנו לבאר מדוע בקשה

אחרי שובו של יעקב לארץ כנען, כתוב, ויצב שם מזבח, ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל. המזבח נקרא בשם, והשם הוא – א-ל אלוקי ישראל. כך פירש רשב"ם: אל אלוקי ישראל, שהצילני מלבן ומעשו, כלומר, האלוקים הוא אלוקי יעקב, וכמו שקורין שם אדם אליעזר, עמנואל, כמו כן נקרא המזבח כך וכמו שפירשתי – פשוטו. קרוב לזה נאמר בראב"ע, וגם הרמב"ן הביא