אחרי שובו של יעקב לארץ כנען, כתוב, ויצב שם מזבח, ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל. המזבח נקרא בשם, והשם הוא – א-ל אלוקי ישראל. כך פירש רשב"ם: אל אלוקי ישראל, שהצילני מלבן ומעשו, כלומר, האלוקים הוא אלוקי יעקב, וכמו שקורין שם אדם אליעזר, עמנואל, כמו כן נקרא המזבח כך וכמו שפירשתי – פשוטו. קרוב לזה נאמר בראב"ע, וגם הרמב"ן הביא

וישמע את דברי בני לבן לאמר, לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום. ויאמר ה' אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך. התורה מספרת איך במחשבתו של יעקב מתקבלת ההבנה שהגיע הזמן לעזוב את לבן, ואיך אח"כ ציווה הקב"ה אותו לעשות כך.

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי, קדמה אל ארץ קדם. וברש"י, נתן אברהם מתנות – פירשו רבותינו, שם טומאה מסר להם. כל קורא את דברי רש"י אלה מתעורר לשאול, מה הטעם לכך שאברהם ייתן לבניו שם טומאה? האם חפץ אברהם להכשילם? וכפי שלימדונו חז"ל, כל עובר אורח

וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע. פסוק זה חותם את פרשת העקידה והוא צריך תלמוד, שהרי לכאורה אין בו שום חידוש, וכי עלה על דעתך שלא חזר אברהם לנעריו ולביתו? אמנם אחר העיון מתגלה בפסוק זה חידוש גדול, שאחרי העקידה חזר אברהם לבדו, והלך אל נעריו, ואילו יצחק הלך למקום אחר. ואם

והקימותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך, לדורותם לברית עולם, להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים. פסוקים אלה, הם הפתיחה למצוות מילה, והם מתארים את חלקו של ה' בברית. הקב"ה מתחייב להיות לאלוקים לאברהם ולזרעו לעולם, והכוונה היא לדאוג להם ולצרכיהם תמיד. מצטרפת לזה

ותשחת הארץ לפני האלוקים, ותמלא הארץ חמס. וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ובהמשך, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ. בולט כאן המושג, השחתת הארץ. החמס, משחית את הארץ, וגם ה' משחית את הארץ ומשחיתיה. ההשחתה האנושית היא מוסרית, וה' משחית והורס את העולם. החמס

ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם ויישן, וייקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. בשטחיות המחשבה, מתחברת התרדמה הזו, עם ההרדמה שעושים לאדם לפני ניתוח. ותחילה יש להוציא מן הטעות הזו. אנחנו מרדימים אדם לפני ניתוח משום שהניתוח כואב מאד, וההרדמה מצילה מן הכאב. ברור לגמרי, שכאשר ה' עושה ניתוח לאדם, הרי זה אירוע ניסי לגמרי, ואין שום טעם שהעניין יהיה

וימאן אביו ויאמר, ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. כך מעמיד יעקב את אפרים הצעיר, לפני מנשה הבכור, וכך נקבע לדורות שאפרים הוא בנו העיקרי של יוסף. כך זה בחלוקת ישראל לדגלים, שמחנה אפרים, חונים עליו גם מנשה ובנימין. כך זה גם לדורות, שאחד הכינויים של עם ישראל כולו, הוא אפרים,

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם. וברש"י, סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה. והמהר"ל כתב, ואם תאמר למה היה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשהיה פורש, אין לומר שכן אירע המעשה במקרה, שלמד עימו בפ' עגלה ערופה. וברורים הדברים, שאם לא