יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד, ולא תמותו, חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה. ובספר המצוות, שהזהירנו מהכנס למקדש או להורות באחד מדיני התורה בהיותנו שכורים, והוא אמרו יתעלה יין ושכר אל תשת, וסמיך ליה –

ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציווה אותם. משמעות הפסוק שהם הקריבו קטורת שלא נצטוו עליה, וזה היה חטאם. ובוודאי עשו זאת מתוך אהבת ד' ומתוך השמחה הגדולה על השראת השכינה בישראל, שנתגלתה באותו היום, ורצו להתקרב לד' ולשמחו בקטורת נדבה שלא נצטוו בה. וצריך להבין,

דין פשוט וברור וידוע לכל, שכל בהמה וחיה שמתו בלי שחיטה, טמאים בטומאת נבילה, בין בהמות וחיות מותרות באכילה, כבקר וכצאן, ובין בהמות וחיות אסורות באכילה, כסוס וכחמור, כגמל וארנבת. כך הביא הרמב"ם הלכה זו, אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה, בין האסורין, אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית. הרי, שאין חילוק בדין טמאת נבילה בין הכבש לבין השפן שמתו.

ויאמר משה אל אהרן, ולאלעזר ולאיתמר בניו, ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל, יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם. למדנו כאן חידושים גדולים בסוגיית האבלות. למדנו שהאבלות סותרת את הקדושה. אהרן, אלעזר ואיתמר אסורים לצאת מן המקדש, לא