ויאמר משה אל אהרן, ולאלעזר ולאיתמר בניו, ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל, יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם. למדנו כאן חידושים גדולים בסוגיית האבלות.
למדנו שהאבלות סותרת את הקדושה. אהרן, אלעזר ואיתמר אסורים לצאת מן המקדש, לא מפני שהם צריכים להיות שם, אלא מפני שיציאתם להשתתף בלוויה, סותרת את מילוי תפקידם. הדין הזה מפורש לדורות, ביחס לכהן גדול. והכהן הגדול מאחיו, את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאימו לא יטמא. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו, כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו, אני ה'. וברש"י, אינו הולך אחר המיטה. ובמשנה נחלקו תנאים בדין הנלמד מפסוק זה. וכך אמרו חכמים, מת לו מת, אינו יוצא אחר המטה, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה, ויוצא עמהן עד פתח שער העיר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, אינו יוצא מן המקדש, שנאמר, ומן המקדש לא יצא. ונראה שאין כאן גזירה משום הטומאה למת, אלא הרחקה מן האבלות. אופיה של הקדושה הוא ברוממות ובשמחה, והאבלות סותרת במהותה את הקדושה.
מצאנו כזאת גם בימים קדושים, שכך היא דרשת חז"ל על הפסוק מקרא קודש, הנאמר על המועדים כולם, קדשהו באכילה ושתיה. ולגבי יום הכיפורים, שאף שבוודאי קדושתו גבוהה משאר המועדים, מ"מ האכילה והשתיה אסורים בו, מ"מ מקרא קודש הנאמר בו, נדרש, קדשהו בכסות נקיה. ויש מקור מפורש לדרשות אלה, מדברי עזרא הסופר ביחס לראש השנה, היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו. ובהמשך שם כתוב, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו. והמשמעות בכל זה היא אחת, על הקב"ה נאמר, עוז וחדווה במקומו, ובכל מקום שהקדושה נמצאת, מתעוררת שמחה וחדווה, ומתבטלת אבלות. רק כך אפשר להבין שגם יוה"כ מבטל גזירת שבעה ושלושים, אע"פ שבוודאי לא נאמרה בו מצוות שמחה, משום שעצם קדושת היום יש בה כדי לדחות ולבטל את האבל.
אמנם, בכהן הדיוט, הדין המפורש בתורה שהוא נטמא לקרוביו. ואין זה היתר שניתן לו, אלא חובה גמורה שחייבה התורה. וזה לשון הרמב"ם בעניין, כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחית לו הטומאה מפני קרוביו, כדי שיתעסק עמהן, ויתאבל עליהן, שנאמר, כי אם לשארו הקרוב אליו, לאימו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש, לה יטמא, מצות עשה, שאם לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו. ומבואר שהיתר הטומאה לקרובים הוא כדי שיתאבל על המת, ואבלות היא ערך וחובה, ואין האדם רשאי להיבטל ממנה. רק כהן גדול, הוא קודש לה', כמו שכתוב בציץ שעל מצחו, וקדושתו למעלה מחובתו למשפחתו. ולשון הרמב"ן בזה, יהיה כבוד המקדש ועבודתו, גדול עליו מכבוד המת ואהבתו.
והטעם שאלעזר ואיתמר, שלא היו אז כהנים גדולים, ובכל זאת דינם היה כדין כ"ג, אפשר לומר שהוא מפני שהם עצמם נמשחו בשמן המשחה. כך נראה לכאורה מהפסוק, כי שמן משחת ה' עליכם. ואם כן הוא, יהיה הדין כל באלעזר ואיתמר לכל ימי חייהם. אע"פ שבכהן גדול הדין כך, גם אם לא נמשח בשמן, והוא רק מרובה בגדים, שהרי משנה היא, אין בין כהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים, אלא פר הבא על כל המצות. ויתכן שהדין הכתוב כאן הוא מיוחד ביום ההוא, שנטל עשר עטרות, ובו התחילה עבודת הכהונה כולה, ולא היה בדין שתבטל האבלות את הכהונה.
אבל עיקר האבלות היא צורך אמיתי לכבוד המת, כמו שמוכח מכאן, שהרי אנו רגילים להשתמש במילים: כל בית ישראל, יבכו את השרפה אשר שרף ה', במקרים שבהם נסתלק אדם חשוב, ואנו קוראים לציבור להצטרף לאבל הגדול. אבל המשמעות בפסוק היא, שיש כאן פתרון לבעיה מיוחדת שנוצרה. כיוון שהאבלות על מותם של נדב ואביהוא נאסרה על אביהם ואחיהם, ונשאלה כביכול השאלה, מי יתאבל על שני האנשים שנסתלקו מהעולם, וקרובי משפחתם מנועים מלהתאבל עליהם? על זה משיבה התורה, שעם ישראל כולו יכבד את הנפטרים ויתאבל עליהם. וזוהי המשמעות, שהקב"ה אומר לאהרן ולבניו, כיון שהאבדה הזו איננה עניין פרטי, אלא שריפה אשר שרף ה', ממילא יבכו עליה כל בית ישראל, וכבוד המתים לא יחסר.
ואעפ"כ, די בצער שבלב כדי למנוע את אכילת החטאת, למרות שהאכילה הזו היא חלק מהכפרה, כמו שאמר משה לאהרן, ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה, לכפר עליהם לפני ה', וכמו שהשיב אהרן למשה, ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'.
מקורות:
ויקרא י' ו'-ז', שם כ"א י'-י"ב וברש"י ורמב"ן, סנהדרין י"ח ע"א, ויקרא כ"ג ב', רש"י ויקרא כ"ג ל"ה, נחמיה ח' ט'-י', דברי הימים א' ט"ז כ"ז, מגילה ט' ע"ב, ויקרא י' י"ז וי"ט.
