הבאנו למעלה את דברי הגמ' בעניין שבע ברכות של תפילת שבת, שהן כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים, והם במזמור כ"ט, הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז. וביארנו ששבעה הקולות הללו הם ההופעות של ה' בהיסטוריה, מקריעת ים סוף, שהיא קול ה' על המים, דרך מתן תורה, שהוא – קול ה' חוצב להבות אש, ועד תיקון ישראל והעולם בשלום.
לפני סיומו של המזמור, מופיע המבול, ה' למבול ישב, ומשם, וישב ה' מלך לעולם. לא מספיק ברור מהו עניין המבול לחזור אליו, ולראות דווקא בו את הבסיס למלכות ה'. ולא ברור גם מדוע יציאת מצרים מופיעה דווקא דרך קריעת ים סוף, ולא דרך שאר הניסים.
ונראה לפרש בדרך אחרת במקצת, ולהבין את קול ה' על המים, על בריאת העולם. מקרא מלא דיבר הכתוב, והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים. ומשמעות הדברים שבשלב הראשון של הבריאה מתוארת המציאות ככמות אדירה של מים השורים על הארץ, ומעליהם מרחפת רוח ה' כדי להמשיך ולברוא את כל הנדרש. משם מופיעות כל הבריאות מתוך דבר ה', ויאמר אלוקים יהי אור, ויאמר אלוקים יהי רקיע, וכן הלאה. וכיון שהבריאה כולה נעשית באמירה, כמו שמבאר דוד המלך גם במקום אחר, כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד. בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, כך גם כאן, הוא אומר – קול ה' על המים. קול ה' הוא דיבורו, והוא נשמע על המים, מתוך דגש על הריבוי העצום של המים שהיו אז, ה' על מים רבים, וברא את העולם.
נראה, שהשימוש במושג דיבור בא לבטא שלבריאה האלוקית יש פשר, משמעות ומגמה. לאמר, בריאתו של ה' איננה גחמה בעלמא, אלא בריאה בעלת תוכן, שיש בה שליחות ומטרה. זהו כנראה הדגש, שבתחילה היתה המציאות 'תוהו ובוהו', וכמו שכתב רש"י, תוהו לשון תימה ושיממון, שאדם תוהה ומשתומם על בוהו שבה. ואח"כ באה רוח אלוקים ומאמרו והנבראים הופיעו כל אחד בזמנו, לפי הסדר הראוי, מתוך המגמה האלוקית. כך נושאת הבריאה ערך רב, והיא מביאה כבוד והדר לבוראה. א-ל הכבוד הרעים, ובהמשך, קול ה' בכח, קול ה' בהדר.
הרעיון שעצם הבריאה קורא לבני האדם ללכת בדרכי ישרים ולהיות נאמן לה', מופיע גם בספר משלי. ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה. בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל. והחכמה המדוברת כאן היא החכמה המוסרית כמו שנראה בהיקף הרחב של הדיבורים בספר משלי, שהחכמה שם תמיד היא הידיעה של דרכי הטוב והרע.
קול ה' שובר ארזים, וישבר ה' את ארזי הלבנון. וירקידם כמו עגל, לבנון ושרין כמו בן ראמים. לפי הבנתנו כאן, אין הפסוקים האלה מתארים בדווקא אירוע מסוים, אלא תפיסה כללית. ה' ברא את העולם לכבודו, והוא לא סיים בזה את מגמתו ותוכניתו. הוא ממשיך להופיע בימות עולם, ולטלטל את העמים הגדולים והחזקים, הנמשלים כאן להרים גדולים כמו לבנון ושריון, שהם הגבוהים בהרי האזור. כוונת הדברים כאן היא לקשר את ההופעה של ה' בבריאה, שכבר היא נושאת אופי של כבוד והדר, ויש בה הארה וציווי אלוקיים, אל הופעותיו בהיסטוריה של עמים ומלכויות, שנפעלת באותה המגמה.
קול ה' חוצב להבות אש. קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש. בפסוק זה קשה שלא לראות את הקשר לאירוע ספציפי, והוא התגלות ה' במעמד הר סיני. קול ה' נשמע שם בתוך להבות ה', והחריד והרעיד את המדבר. אמנם וודאי הוא שמשמעות האירוע הזה היא הרבה יותר מאשר אירוע. ההתגלות הזו נותנת לנו להבין באופן עמוק הרבה יותר את הכבוד ואת ההדר של הבריאה ושל ההיסטוריה. המגמה הכללית של הבריאה היא בגילוי הטוב והיושר האלוקיים המתגלים בקול ה' בעשרת הדברות, והם עצמם גם התוכן של כל ההנהגות האלוקיות, בבריאה ובהיסטוריה.
קול ה' יחולל איילות, ויחשוף יערות, ובהיכלו כולו אומר כבוד. נראה שהמזמור חוזר כאן לטלטולים שה' מטלטל עמים וממלכות, כדי להוציא לפועל את מגמתו להופיע ולהתגלות בעולם. הכבוד שהוא תחילת הבריאה, א-ל הכבוד הרעים, הוא גם מסקנתה. ההיכל המלא בכבוד ה', הוא הבריאה בהגשמת המגמה האלוקית.
ה' למבול ישב. המבול מופיע כאן כמקור ראשון ויחיד בכתבי הקודש, שה' עושה צדק ומשפט כדי להעמיד באופן נכון את הארץ שהוא ברא. החמס של אותו הדור השחית את הארץ, וה' התגלה כדי להשיב את הארץ למצבה הראוי. וישב ה' מלך לעולם. משם, ובעצם מראשית הבריאה, ה' הוא המלך, המנהיג את העולם מתוך תפיסתו ומגמתו. יש יחס חזק מאד בין מלכות לבין כבוד, ובזה נמצא הציר המרכזי של ימות עולם. מלכות ה' וכבודו, הבאים מתוך דברו וציוויו.
ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. ברכת השלום והכח שה' נותן לישראל, היא תולדה מאותו מהלך כללי של הופעה אלוקית, מהבריאה ועד ימינו.
לפי זה, המזמור הזה מתאים להיות מקור לתפילות שבת באופן מסוים, שהרי הוא עוסק בבריאת העולם ובמשמעותה, שזהו עניין השבת. אמנם בכל מועדי הקודש יש מקום למזמור זה, שהרי כולם עסוקים בהופעה האלוקית בעולם.
מקורות:
ברכות כ"ט ע"ב, תהילים כ"ט, בראשית א' ב'-ג וו' וברש"י, תהילים ל"ג ו' וט', משלי ג' י"ט.
