עיקרם של ז' ימי המילואים והעבודה שנהגה בהם, היה כדי למלא את ידי אהרן ובניו ככהני ה', כפתיחת הפרשה, וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי. ומבואר שמשה הוא שעשה את העבודה בימים אלה. ובסוגיית הגמ', נחלקו תנאים, אם זכה משה בכהונה, והיה כהן לכל ימי חייו, וכנאמר, לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה. ויש מי שאמר,

בשני מקומות בתורה נצטוינו על קרבן התמיד, בפרשת פנחס, יחד עם סדר הקרבנות הקבוע במקדש לשבת, לר"ח ולכל מועדי השנה, וכאן בפרשת תצוה, לקראת סיום הציווי על הקמת המשכן וכליו. אין הבדל בדינים המבוארים בשתי הפרשיות הללו, ואנו רוצים להבין מהי הכפילות הזו. כלל נקוט בידינו, כאשר מצווה חוזרת על עצמה בתורה יותר מפעם אחת, משמעות הדברים שלאותה המצווה יש

הנביא מלאכי, בדבריו על הכהן ותפקידיו, מגדיר את הדברים כך, תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא. התיאור הזה, מכיל תביעה מכהני ד' העובדים במקדש, על תפקידיהם האחרים, וכיצד הם צריכים לחיות. נראה, שזהו המסר העולה גם מבגדי הכהן

הרמב"ן בפ' מזבח הקטורת, כתב כך: הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים, היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפ' ויקהל. אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל, ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר, כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם. שאלת הרמב"ן מבוארת