אחרי שחטאו ישראל במרגלים, ונגזר עליהם להתעכב ארבעים שנה במדבר, ושכל אותו הדור לא יזכו להיכנס לארץ, וימות במדבר, הצטערו ישראל מאד, ככתוב, ויתאבלו העם מאד. הם התעוררו לעלות לארץ מרצונם, ולהתעלם מגזירת ד' שגזרה עליהם להישאר במדבר. מבואר בכתוב, שהם ראו את הצעד הזה, של העלייה לא"י, כתקון לחטאם, כנאמר, ותענו ותאמרו אלי, חטאנו לד', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ד' אלוקינו. למרות זאת, הדבר לא היה לרצון לפני ד', וזהו, בעצם חטא חדש לישראל, חטא המעפילים, ככתוב, ותמרו את פי ד', ותזידו ותעלו ההרה, לשון מזיד.
מדוע לא עלה רצונם לעלות לארץ ישראל ולתקן את חטא המרגלים לרצון לפני ד'? התשובה לכאורה, תלויה בהבנה של עניין ארץ ישראל והחיים בה. התורה מבארת את עניינה של א"י, ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ד' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה. לאמר, ארץ ישראל היא מקום שבה נועדנו לחיות חיים של קשר ודיבור עם ד', ע"י הגשמים שהארץ תלויה בהם. ברור, א"כ, שכל המשמעות של המגורים בארץ היא רק כשמקבלים אותה כמתנה מד'. אבל אם היו ישראל עולים לארץ, בזמן שהקב"ה לא רצה לתת להם אותה, לא היתה אז שום משמעות לארץ ולשהות בה. להיפך, היה בזה משום השתלטות על הארץ שלא ברצון בעליה, הוא השי"ת. עה"פ לא תעלו כתב רש"י, לא עליה תהיה זאת לכם אלא ירידה. יש בדברים אלה ביטוי להבנה הזו. כל המשמעות של א"י היא דווקא כשהיא ניתנת מד', ובלא זה השהות בא"י אינה מעלה, אלא ירידה וחסרון.
הדברים הללו שייכים בתקופה שנגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ, ומאידך גיסא היתה להם נבואה ברורה על זמנה של הגזירה. ארבעים שנה הוא זמן ההתעכבות במדבר, ומשכלו השנים הללו הגיע הזמן להיכנס לארץ ולרשת אותה. וכשהגיע הזמן, היה יהושע הנביא שהורה על הכניסה לארץ, ועימו הצטרפה השכינה אל ישראל במלחמה על הארץ. כך התקבלה אז א"י כמתנה, והשהות בה היתה קירבה וידידות עם ד'. גם כשיצאו ישראל לגלות בבל, וניטלה מהם הארץ כנחלת ד', נקבע מראש קץ לגלות, ככתוב, כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, וכשהגיעה העת, היו נביאים שעמדו בראש העם, והובילו את ישראל אל א"י ובניין המקדש, ושוב חזרה שכינה לציון והשהות בארץ היתה קירבת ד'. אבל כשיצאו ישראל לגלות אדום בחורבן בית שני, הרי זו גלות שאין לה חקר, כלשון חז"ל במדרש, ולא נודע לה סוף וקץ. כיצד נדע עד מתי עלינו להישאר בגלות, ומתי עלינו לחזור לא"י? ובמילים אחרות, מתי השהות בא"י היא בבחינת קרבת ד' ומגורים בנחלתו?
על היחס הראוי לארץ ישראל בשנות הגלות הארוכות, ניתנה לנו סוגיה ערוכה בגמ'. את הפסוק בשיר השירים, השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דרשו חז"ל על שלוש שבועות, שהשביע הקב"ה את ישראל. שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, ושלא ידחקו את הקץ. וברש"י, שלא יעלו בחומה, יחד ביד חזקה. ושלא ידחקו את הקץ, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי. השבועות הללו, מיוסדות על חטא המעפילים. משנגזרה גלות, נמנעת מאיתנו החזרה לא"י, שהרי כל עניינה של א"י הוא לחיות בנחלת ד' מתוך קירבה ואהבה. וכשמפני חטאינו גלינו מארצנו, עלינו להמתין שרצונו ית' ישיבנו אליה.
ובכל זאת, הסוגיה הזו מלמדת אותנו שהגלות הזו שונה מהגלויות שקדמו לה, ולא נאסר עלינו להגיע לארץ ולהתקרב בה לד', שהרי גזירת הגלות הזו איננה אוסרת עלינו להיכנס לא"י כאנשים פרטיים, ורק על עלייה ביחד, ביד חזקה, חלה הגזירה. וכיון שמצוות יישוב א"י נוהגת גם בזמן גלות, כדברי הרמב"ן: שנצטווינו לרשת הארץ, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, ובסוף דבריו, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות. נמצא א"כ שכל אחד מאיתנו נקרא בכל עת להשתדל ולבוא לארץ, כדי לדור בה בנחלת ד'. הדברים מתחברים היטב עם שיטת הרמב"ם, שקדושה שנייה שנתקדשה א"י בבניין בית שני, לא בטלה ביציאתנו לגלות.
ועוד למדנו מסוגיה זו, שכאשר תיווצר אפשרות, שנוכל להגיע לכאן ברישיון האומות, בלי עלייה בחומה, תחזור מצוות יישוב א"י במלואה. כמו שכתב האור שמח במכתבו משנת תר"פ, אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן־רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל, ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה.
מקורות : במדבר י"ד ל"ט, דברים א' מ"א-מ"ג, דברים י"א י"ב, ירמיהו כ"ט י', שיר השירים ג' ה', כתובות קי"א ע"א, רמב"ן במצוות ששכח הרב עשה ד', רמב"ם תרומות פ"א הל"ה, מכתב האור שמח נדפס בסוף ס' משך חכמה מהדורת הרב קופרמן.
