פרשת ואתחנן – דרישת ד'
ובקשתם משם את ד' אלוקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. מבואר כאן, שיש מצב שבו הקב"ה אינו זמין לאדם, והאדם יזדקק לעמל רב כדי למצוא את ד', והוא אכן ימצא, עם יעמול כראוי. מהו פירוש הדבר לבקש את ד'? האם הכוונה לתפילה ולקבלת שפע? אונקלוס מתרגם, ותתבעון מתמן דחלתא דד' אלקך. הכוונה כאן בפסוק, שכדי למצוא את הקשר עם ד', את תחושת הבהירות של השיח איתו, צריך לעמול, וכפי העמל כך תהיה המציאה.
באיזה אופן העמל מביא את המציאה? האם זוהי תופעה טבעית, משל מדובר על סוגיה עמוקה, שצריך לחשוב ולהתאמץ מאד כדי למצוא את ביאורה? התורה מוסיפה לומר, כי אל רחום ד' אלוקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. לאמר, יש כאן חסד אלוקי מיוחד, המבוסס על אהבתו ית' אלינו, שהקב"ה נענה למאמצים שלנו לחפש אותו וליצור אתו קשר.
מהי הדרך למצוא את ד'? מהי הדרישה שעליה מדבר הכתוב? נראים הדברים שלימוד התורה הוא הדרך הסלולה לכך, כמו שכתבה התורה בעצמה בעניין מצוות כתיבת ספר תורה עבור המלך, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ד' אלוקיו. אבל, ככל הנראה, אנו זקוקים לתשובה יותר מסוימת. המדובר בפסוק כאן על תקופת הגלות, שבה ההנהגה האלוקית נסתרת ונעלמת, ומן הסתם יש חלקי תורה מסוימים שנועדו להשגת ידיעת ד' במצב הזה.
הדרך האחת היא נס פורים ועניינו. כידוע לנו מפי ספרים ומפי סופרים, נס פורים בא להעמיד דרך חדשה של הנהגה אלוקית בגלות. זהו מצב שבו הארה וגילוי שכינה אינם מן האפשר, שהרי ההסתר הוא נקודת המרכז של הגלות, כמו שאמרו חז"ל בגמ', מי כמוכה באלים ד', באילמים. כביכול, הקב"ה גזר על עצמו אילמות, ובכל תקופת הגלות הוא אינו מתגלה בבירור, וצריך התבוננות מעמיקה כדי לזהות את ההשגחה העליונה. הפסוק במשלי אומר, רב מחולל כל, שוכר כסיל ושוכר עוברים. ד', שהוא רב מחולל כל, שוכר כסילים ועוברי עבירה, כדי לבצע את מגמותיו האלוקיות. נראה שזוהי דרך עקרונית. עלינו לפתח את מחשבתנו, ולראות את ההנהגה הפלאית של הקב"ה בגלות. את המהלך הזה עשו אנשי כנסת הגדולה בנס פורים. כמבואר בגמ', לאחר שדניאל הפסיק לכנות את בורא העולם בתואר הגיבור, משום שנכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, באו אנכה"ג והחזירו עטרה ליושנה. הם אמרו, אדרבה, אלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. כך עלינו להתבונן בימי עולם ובתולדות עם עולם, ולשמוע את קול ד', משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
ונראה שיש עוד דרך אחת לעניין הזה. ההתבוננות בייחוד ד'. כך נראה מהמשך הפסוקים, כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים עד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי. או הניסה אלוקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ד' אלוקיכם במצרים לעיניך. אתה הראת לדעת כי הוי"ה הוא האלוקים, אין עוד מלבדו. וכפי שפירש רש"י, הניסה אלוקים, הכי עשה ניסים שום אלוה, לבוא לקחת לו גוי וגו'. ומשמעות הדברים שיש כאן הוכחה לייחוד ד', מכך שרק הוא יתברך יכול לעשות כך, משום שרק הוא השליט היחיד. וכל זה מלמד שהטוב האלוקי יעמוד לנו בהכרח, בסופם של דברים, שהרי רצונו חייב להיות טוב, ורצונו חייב להצליח לצאת אל הפועל. תפיסה זו היא הרקע לבקשת ד' ודרישתו.
ההבנה שרק טוב יכול להגיע מההנהגה האלוקית, היא הבסיס ליצירת הקשר עם ד', מחדש, אחרי החורבן. כדברים האלה אמר המקונן במגילת איכה. כאשר תקפו עליו הצרות הקשות של החורבן, וכמעט היה נראה שאין עוד עתיד לו ולעמו, כדבריו, ואומר אבד נצחי ותוחלתי מד'. המקונן פותח שם בדברי אמונה בטוב ד' הנצחי, ומבסס עליהם את ביטחונו ותקוותו. זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל. חסדי ד' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו. חדשים לבקרים רבה אמונתך. חלקי ד' אמרה נפשי, על כן אוחיל לו. בשעה נוראה זו, אין המקונן למד מניסיונו הפרטי. במציאות הוא ראה רק חושך ולא אור. אבל ידיעתו על ד', ועל כך שלא יתכן שחסדיו תמו, ושהקשר של ד' עם ישראל ניתק, היא שהביאה אותו לתקווה ולחידוש הקשר עם ד', והיא הבסיס להתבוננות ולדרישת ד' בכל לבב ובכל נפש.
מקורת : דברים ד' כ"ט, שם ל"א-ל"ה, דברים י"ז י"ט, שמות ט"ו י"א, גיטין נ"ו ע"ב, משלי כ"ו י', יומא ס"ט ע"ב, איכה ג' י"ח, שם כ"א-כ"ד.
