היכן נאמרה פרשת בהר?
וידבר ה' אל משה בהר סיני. במעמד הר סיני שרתה שכינה על ההר, ולשם עלה משה לדבר עם ה'. כך זה היה לפני מעמד הר סיני, וכך בארבעים יום שמדובר עליהם בסוף פרשת משפטים, עלה אלי ההרה, והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם. כך גם בכל הדיבורים שדיבר משה עם ה' לאחר העגל עד סיום בניין המשכן ושריית השכינה שם.
לעומת זאת, בסוף חומש שמות, כשסיימו להקים את המשכן, כיסה ענן ה' את המשכן, ומשם והלאה עבר הדיבור אל המשכן. מבואר בתורה בסוף הציווי על הקמת המשכן, ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל. המשכן הוא עיקר מקום השראת השכינה, ודבר ה' והתורה מגיעים משם. ואכן, בתחילת ספר ויקרא כתוב, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. ובפשטות כל חומש ויקרא ניתן באוהל מועד ולא בהר. ובכל זאת, פרשיות בהר בחוקותי ניתנו בהר סיני, ולא באוהל מועד, והעניין צריך ביאור.
ההבנה הפשוטה, לכאורה, שפרשיות אלו נאמרו לפני הקמת המשכן, כשהשכינה שרתה עדיין על ההר. כך הבין ראב"ע: אין מוקדם ומאוחר בתורה. וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו. לדעת ראב"ע הברית של פרשת בחוקותי היא הברית הכתובה בפרשת משפטים אחרי מתן תורה. הרמב"ן לעומתו מסרב להשתמש בכלל הזה בפירושיו לתורה, ובכל מקום הוא משתדל לפרש את התורה כשסדר הכתובים יתאים לסדר המאורעות. לדבריו אפשר לומר, שהמילים בהר סיני אינן סותרות שהיה זה באוהל מועד, אלא שהאוהל עמד אז בהר סיני. לפ"ז, גם כאן הפרשיות כסדרן.
אמנם י"ל, שעיקר טענתו של הרמב"ן שאין טעם לפרש מקראות לא לפי סדר המאורעות, היא מחמת שריהטת לשון המקרא אינה סובלת את המעבר הזה מזמן לזמן. אבל במקום שהכתובים אומרים במפורש שיש כאן שינוי מסדר הזמנים, אין חסרון לפרש פירוש המתאים לדיבור הגלוי של הפסוקים. ואם כנים דברי ראב"ע שהר סיני מתפרש להתגלות שהיתה בהר, נמצא שהכתוב אומר במפורש שכאן הסדר אינו הסדר הזמני. אפשר להביא סמך להבנת ראב"ע מדברי הגמ' בטעם רציעת עבד עברי, אוזן זו ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. ומשמע שהפסוק כי לי בני ישראל עבדים, הנמצא בפ' בהר, קשור למעמד הר סיני.
אלא שצריכים לפרש מדוע כתב ה' פרשיות אלו בסוף חומש ויקרא, ולא במקומן, בפרשת משפטים.
ונראה לבאר, שחומש ויקרא עניינו חומש המצוות. ספרי בראשית, שמות ובמדבר עסוקים בעיקרון בסיפור הקשר בין הקב"ה לישראל (ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה לפני מותו). כל המצוות שמופיעות בספרים אלו, אמור להיות קשור ונוגע לסיפורים המסופרים שם. לדוגמה, הברית בין אברהם לה' כתובה בפרשת לך לך, ובהקשר הזה כתובה שם גם מצוות מילה ודיניה לדורות. יציאת מצרים גוררת אחריה את מצוות הפסח והמצה ואת קדושת בכורות. מתנות כהונה מופיעות בתורה בהקשר של מחלוקת קרח על קדושת הכהונה. יש כמובן מצוות המופיעות בספרים אלה שאיננו יודעים עדיין לפרש את קשרן לסיפורים, כמו מצוות סוטה ונזיר המופיעות בפרשת נשא, ובכל זאת ברור לנו שיש קשר, והמצוות אינן מופיעות שם, חלילה, במקרה.
לעומת זאת, ספר ויקרא הוא ספר המצוות, וכל מצווה שאין לה קשר לסיפור כלשהו, נמצאת במקומה בס' ויקרא. משמעות הדבר שזהו הספר שמציג את התורה בבחינת קיומה המעשי. במדרש רבה דרשו את הפסוק, וירא אלוקים את האור כי טוב, זהו ספר ויקרא שהוא מלא בהלכות רבות. ואם כן הוא, מסתברא מילתא שהברית שנכרתה על מתן תורה, שניתנה בפ' משפטים, אמורה להופיע לאחר כל המצוות של ס' ויקרא, כדי ללמדנו שהברית הזו חלה על כל מצוות וחיובי התורה.
ראב"ע כתב שמצוות שמיטה ויובל הצטרפו גם הן לכאן, מפני שבתוכחה מבואר שבעוון ביטול שמיטה גלו מארצם, ולכן נצרך להביא לכאן את מצוות השמיטה והיובל. ויש להוסיף שהשמיטה והיובל הם חלק בלתי נפרד מהברית, משום שהשמיטה מבטאת שהארץ היא של ה', ולכן אין לנו רשות להשתמש בה בשנת השמיטה, והיובל מטא באופן ישיר את העיקרון, כי לי הארץ, וכי לי בני ישראל עבדים. הרעיון שאנו חיים תחת הריבונות האלוקית, היא מיסוד הברית, ולכן בהר ובחוקותי הם רצף אחד, בלי הפסק ביניהם.
מקורות:
ויקרא כ"ה א' ראב"ע ורמב"ן, שמות כ"ד י"ב, שם כ"ה כ"ב, רמב"ן ויקרא ז' ל"ח, קידושין כ"ב ע"ב, בראשית א' ד', בראשית רבה ג' ד', ויקרא כ"ה כ"ג, שם כ"ה נ"ה.
