בפרשת פנחס מופיעים דיני הקרבת תמידים ומוספים בחול ובכל מועדי השנה. מדי יום מקריבים שני כבשים, האחד בבוקר והשני בין הערביים. בשבת מוסיפים שני כבשים נוספים. קל לראות את מוספי שבת כקרובים לקרבן התמיד ומצטרפים אליו, כאילו בשבת מקריבים תמיד כפול ומכופל. לעומת זאת, במועדים האחרים יש קרבנות רבים ושונים, פרים אילים וכבשים במספרים שונים, ועוד נוסף שעיר לחטאת בכל אחד מהמועדים, שאינו נוהג בשבת.
הטעם שמקריבים שעיר לחטאת בכל מועד, ובשבת אין מביאים חטאת, אפשר להבין בפשטות ע"פ דברי הגמ', שבת לא אקרי מועד. כל המועדים הם זמנים למפגש מיוחד עם ה', ובכל מפגש צריכים ישראל להביא חטאת, כדי להגיע למפגש טהורים מן החטא. אבל שבת אינה מועד, ועניינה הוא להיות חלק מסדר החיים, ולכן אין צריך בה חטאת. לפי הבנה זו, מתחברת הצורה הכללית של המוסף, הדומה לתמידים, לכך שאין חטאת. הרמב"ן הוסיף טעם הקשור למהותם של דברים, אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום, והמשכיל יבין. אבל חילוקי הקרבנות בין המועדים האחרים, צריכים הרחבה כדי לבארם.
בחג המצות, בשבועות ובר"ח, מקריבים שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת. בסוכות, ציוותה התורה ריבוי גדול של קרבנות, האילים והכבשים מוכפלים, שני אילים וארבעה עשר כבשים. והפרים מרובים לפי שני עקרונות. המועט ביותר הוא שבעה פרים, ובכל יום קרב מספר אחר. שלושה עשר פרים ביום הראשון, ושבעה פרים ביום השביעי, האחרון של החג. המספר שבע הוא מספר של ריבוי בכמה מקומות, יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך, בדרך אחד יצאו אליך, ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. יתכן שלכן המספר המועט של הפרים הוא שבע. מספר הפרים הקרב בחג משתנה מיום ליום, ואינו קבוע, משום שימי החג חלוקים בקרבנותיהם, כמבואר בגמ', מה שנותן חשיבות של מועד לכל אחד מימי החג. חז"ל הוסיפו ללמד שיש מגמה במספר הכולל של הפרים, שבעים, שנועד לרמוז על שבעים אומות. יתכן שגם המספר שבעים נועד לבטא ריבוי, שבע עשרות.
הטעם שהתורה רוצה ריבוי קרבנות בסוכות, לכאורה, הוא מפני גדלותו של החג. רק בסוכות התורה מצווה שלוש פעמים על השמחה, ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים. לעומת חג השבועות שנזכרה בו השמחה פעם אחת, ובחג המצות לא הוזכרה כלל. זוהי כנראה הסיבה שנהגו במקדש לעשות שמחה גדולה בחג הסוכות, מה שלא עשו בכל החגים. רק סוכות נקרא חג ה', מה שלא מצאנו בשאר החגים. ריבוי הקרבנות אינו נוגע לשעיר החטאת, שנשאר אחד בסוכות כמו בשאר המועדים, כנראה משום שאין מקום לכפר פעמיים על חטאותינו.
יש עוד שלושה מועדים בני יום אחד, שלושתם בחודש השביעי, שבהם קרבים פחות קרבנות, פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת, הלוא הם יום הזכרון, הוא ר"ה, יוה"כ ושמיני עצרת. העניין הזה מעורר קושי. מדוע ר"ה הוא פחות מועד מר"ח? כמובן, בר"ה אנו מקריבים גם את מוסף של ר"ח, ובכל זאת, כיצד מצד ר"ח, שאיננו מקרא קדש, ואין בו איסור מלאכה, אנו מקריבים מוסף 'מלא', ואילו מצד ר"ה, שהוא מקרא קדש ויום טוב, אנו מקריבים מוסף קטן. גם יוה"כ, שקדושתו גדולה יותר מכל המועדים, שבת שבתון, מצד קרבנות המוסף אנו מקריבים בו רק פר אחד ולא שנים?
ונראה, ששלושה מועדים אלה, הם בני לוויה לחג הסוכות. ר"ה ויוה"כ הם הכנה אליו, ושמיני עצרת הוא חתימתו וסיומו. כדי להבין את הדברים עלינו להבין שהחודש השביעי כולו הוא חודש הפתיחה של השנה הטבעית, ובמרכזו נקבע חג גדול, בן שבעת ימים, לכבודת המעבר משנה לשנה, ככתוב, חג האסיף תקופת השנה. משמעות הדברים שהחג הזה נועד לעצב את השפע שקבלנו בשנה שעברה, ואת השפע שאנו מצפים לו בשנה הבאה, כנתינה של ה'. כך הופכים חיי ישראל למערכת יחס עם הקב"ה. לכן יש בסוכות מצווה לנסך מים על גבי המזבח, שכן בחג נידונים על המים.
כדי לגשת למערכת היחס הזו, שהיא רצופה ביטחון ואמון בה', אנו צריכים לעבור בהיכלות גבוהים הרבה יותר. עלינו לחדש את מערכת היחסים עם ה', להמליך אותו עלינו, ולפנות אליו בתרועה, כדי שיזכרנו לטובה, ועלינו לחזור בתשובה לפניו, כדי שיתכפרו עוונותינו. כדי לבטא ולהדגיש את היחס שבין ר"ה ויוה"כ לחג הסוכות, העמידה התורה את מספר הקרבנות בהם נמוך מעט, לעומת יתר החגים, שכן אין הם חגים העומדים בפני עצמם, אלא חלק ממערכת שלימה של מועדי החודש השביעי.
מקורות:
במדבר כ"ח א'-ל' א', ערכין י' ע"ב, רמב"ן במדבר כ"ח ב', דברים כ"ח ז', שם ט"ז י"ד וט"ו, ויקרא כ"ג מ', שמות ל"ד כ"ב, ראש השנה ט"ז ע"א.
