כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך, הזכר תקדיש לה' אלוקיך, לא תעבוד בבכר שורך, ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה, במקום אשר יבחר ה', אתה וביתך. וכי יהיה בו מום, פיסח או עיוור כל מום רע, לא תזבחנו לה' אלוקיך. בשעריך תאכלנו, הטמא והטהור יחדיו, כצבי וכאייל. זוהי מצוות בכור בהמה טהורה, שקרב על המזבח תם, וכשהוא בעל מום נאכל חולין. וברש"י, לפני ה' אלוקיך תאכלנו, לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה, אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר, ובשרם יהיה לך. רש"י מצטט את מקור הדברים, בפ' קרח. שם, אחרי מחלוקתו של קרח על הכהונה, ציווה הקב"ה על מתנות כהונה, שעניינם הוא לגדל את הכהנים ולהחשיבם, כאות לבני מרי. ככתוב, וידבר ה' אל אהרן, ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל, לך נתתים למשחה ולבניך, לחק עולם. למשחה, מביא רש"י מן הספרי, לגדולה. ובתוך כל מתנות הכהונה נאמר ביחס לבכור, אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קדש הם, את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה'. ובשרם יהיה לך, כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה. ומבואר בדברי רש"י, שלולא הפסוקים בפ' קרח, היה מתאים יותר ללמוד את הפסוקים כאן שהם מדברים על הישראל, שבעדרו נולד הבכור, שהוא יביאנו לקרבן לפני ה', ויאכל את בשרו כדין שלמים. ואם נעשה הבכור לבעל מום, שאסור להקריבו, יאכלנו הבעלים באכילת חולין. אלא שהבנה זו לא תיתכן, שהרי מפורש במקום אחר, שהכהן הוא בעליו של הבכור. הוא אוכל בקדושה את בשרו כשהוא קרב, והוא אוכל אותו חולין כשהוא בעל מום. וצ"ע, מדוע כתבה התורה כאן את מצוות בכור, באופן שנראה שהישראל הוא הבעלים, והוא אוכל את הבכור.
ונראה, שדרך התורה להביא מצווה אחת בב' מקומות, בכל אחד מהם מופיעה המצווה באופן מסוים, עם דינים מסוימים, כשלמראית עין יש הבדלים בין שני המקומות. כמובן, תושבע"פ מיישבת את ההבדלים הללו, ומעמידה אותם כמבנה אחד שלם. אבל שורש הדברים הוא מפני שלמצווה יש יותר מטעם אחד, ודרך התושב"כ להציג את שני הצדדים של המצווה, בכל מקום כפי שהיא יוצאת מטעם אחד, עם פרטי המצווה ודיניה הנובעים מהטעם המדובר שם.
ונראה ששני עניינים נאמרו בבכור. הראשון הוא שה' זכה בבכורות ישראל, כשהוציאנו ממצרים, והציל שם את בכורינו, ככתוב, כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה, לי יהיו אני ה'. מטעם זה חלה קדושה על בכורי בהמה טהורה, והם קרבים על המזבח. דין זה כתוב בפ' בא, גם אם לא נתפרש שם לגמרי, קדש לי כל בכור, פטר כל רחם, באדם ובבהמה לי הוא. ועוד שם, והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך, הזכרים לה'. ומצד זה הישראל הוא הבעלים, אלא שהוא חייב להקריבו, ולאוכלו כבעל הקרבן. מהבחינה הזו, בכור דומה לשלמים, שאדם מישראל מביא אותו לה', ואוכל מבשרו בקדושה לפני ה'. הדין השני, נתחדש בפ' קרח, ועניינו שהבכור ניתן לכהנים במתנה, כדין כל מתנות כהונה.
למעשה, נוהגים שני הדינים בבכור. בכור בהמה טהורה הוא קרבן, ודינו כשלמים הנאכלים ב' ימים ולילה אחד, והוא נאכל בירושלים, כדין קדשים קלים. מלבד זאת, בכור בהמה טהורה הוא מתנות כהונה, ומזה יוצאים שני עניינים, האחד, שהכהן הוא בעל-הקרבן, והוא אוכל את בשרו בקדושה כדין שלמים, והשני, שאם יש בבכור מום, ואינו עולה על המזבח, הריהו ממון כהנים ונאכל על ידם כחולין.
גם בסוגיה זו, התורה מביאה את שני הדינים בשני מקומות, כל אחד כמו שהוא עולה ויוצא מתוך גדרו. בפרשת קרח מופיעה זכותו של הכהן על הבכור, ובפרשת בא מבוארת קדושת הבכורה והחובה להקריבו. הפסוקים שלפנינו מצטרפים לפ' בא, והם באים להשלים דין קדושת הבכורה, וללמד שהקרבת הבכור אינה נוהגת אלא במקום אשר יבחר ה', ואינה נוהגת בבעל מום. לכן פרשה זו מתייחסת לישראל כבעל הקרבן, משום שדין הקדושה שחל בבכור, שמחמתו הוא קרב על המזבח, אינו מזכה את הבכור לכהן. אמנם למעשה, כמו שנתבאר בפרשת קרח, הכהן זכה בבכור, והוא בעליו בין תם בין בעל מום, כדברי רש"י, שפירש את הפסוק לפי הדין העולה משתי הפרשיות יחדיו.
ודע, שלשני הדינים ששנינו בעניין בכור יש קיום מעשי זה בלא זה. דין מתנות כהונה בבכור מתקיים בבעל מום, כשאין בו דין קדושת קרבן, והוא נאכל אכילת חולין. ומצאנו בספק בכור, שכלפי זכות הכהן אנו נוהגים בו דין ספק ממון לקולא, ואין הכהן יכול להוציאו מהישראל, ולגבי קדושת קרבן הדין הפשוט שנתבאר בגמ', הוא שספק דאורייתא לחומרא, והוא אסור בגיזה ועבודה.
מקורות:
דברים ט"ו י"ט-כ"ב וברש"י, במדבר י"ח ח' וברש"י, שם י"ח י"ז-י"ח, שם ח' י"ז, שמות י"ג ב' וי"ב, ב"מ ו' ע"ב.
