כשיום טוב חל בשבת, אנו מתפללים תפילת חג, ומזכירים בתוכה את השבת. הדבר הזה צריך ביאור, שהרי אין ספק שקדושת השבת גבוהה מקדושת החגים, ומדוע שתפילת השבת תתבטל מפני החג.
שמעתי בעניין זה מגיסי הרה"ג ר' צבי יהודה וולך שליט"א, שנוסח ברכת אתה בחרתנו איננו עסוק באופן מסוים בקדושת החג, אלא בבחירת ישראל ובזכייה שזכינו במועדים. הנוסח הזה מתאים לשבת בדיוק כפי שהוא מתאים לחגים. חז"ל תקנו נוסחים מיוחדים לתפילות השבת, שהם עסוקים בהרחבה בעצם קדושת השבת. לכן כשהשבת ובמועד מצטרפים, אנו מתפללים בנוסח של תפילת החג, משום שהוא יכול לכלול בתוכו גם את הזכייה בחג וגם את הזכייה בשבת.
התשובה הזו, יש בה וודאי אמת, שהרי עובדה היא שאנו כוללים בנוסח אתה בחרתנו גם את השבת, ואילו בנוסח שיש בידינו לתפילות השבת, אין אפשרות לכלול את מתנת החגים. אמנם אין בה די, שהרי בחירת ישראל איננה רק הקדמה לנתינת המועדות, אלא היא הנושא המרכזי של כל החגים. הנוסח שנבחר עוסק בקדושת המועדות, ועניינה המיוחד של השבת חסר מתפילת יו"ט שחל בשבת.
ונראה לבאר את הדבר בשורשו. תחילת עניינה של השבת הוא בשמחה ששמח הקב"ה בעולם שברא, באותו יום שביעי שבו כילה מעשה שמים וארץ, ככתוב, וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד. חז"ל במדרשם דרשו את הפסוק, ויכל אלוקים, במובן של כלילא דבתי, חנוכת הבית, ולמדו שהקב"ה היה שבע רצון מהעולם שברא, ובירך וקידש את יום השבת כיום טוב על העולם שנברא. מכוחה של השמחה הזו, הקב"ה קידש את היום השביעי, ומשמעות הדבר שיש בתוך עולמנו, בסדר של הימים החולפים עלינו, יום שבו חלה הקדושה על עולמנו.
הקדושה החלה על העולם בשבת, מגיעה ממרומים, ומגיע ממנה אלינו רק מעט מן המעט, כמאמר חז"ל, שבת אחד משישים לעולם הבא. וכבר הגידו חכמים ששיעור אחד משישים הוא המועט ביותר שעדיין אינו בטל לגמרי. בהלכות תערובות למדנו שאחד בשישים בטל, והיינו אחד משישים ואחד. כך צד העולם הבא שחל עלינו בשבת הוא מועט מאד, המועט ביותר שאינו בטל לגמרי, וטבח אומן יוכל להרגיש בו. וברור הדבר שכדי לטעום את חלק הקדושה העליונה שחל עלינו בשבת ולהרגישו, צריך להטות את האוזן ולהיבטל מכל מלאכה ליום השבת. כך אנו יכולים להבין את דרשת חז"ל עה"פ, ששת ימים תעבד ועשית כל־מלאכתך, וברש"י שם, כשתבוא שבת, יהי בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה. רק שביתה מוחלטת מאפשרת לטעום משהו מהעוה"ב.
עיקר המשמעות של קדושת השבת היא, בהשפעה שלה על סדרו של עולם. כולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. רק מכוחה של שבת, והקדושה שהיא מחילה, יכולה התורה העליונה לרדת לארץ. כל גינוני הקדושה באים לעולם מכוחה של הקדושה ששבת מכילה על העולם. השבת מבטאת את חפצו של ה' במציאות, ואת הארתו הגנוזה בעולם, בבחינת, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים.
עבודת השבת היא להתמקד בחלק הנעלם של המציאות, בהארה האלוקית, ולהאמין בכוחה להאיר את העולם ולהובילו אל הטוב המושלם. לכן עיקרה של השבת הוא ההימנעות מעשייה. המועדים, ואמרו בגמ', שבת לא אקרי מועד, מעידים על צעדי שינוי והתקדמות שכבר התרחשו בעולם, ביציאת מצרים ובבחירת ישראל ובהנהגתם. המועדים מבטאים את התהליכים שמתרחשים בפועל במשך ימות עולם, ואנחנו עדים להם. המהר"ל מלמד אותנו, שהשבת היא ציור של העוה"ב, ואילו החגים הם ציור של ימות המשיח, הגאולה בעוה"ז, בתוך שית אלפי שנין.
בשבת מאיר רק חלק אחד משישים מאור העוה"ב, ואילו הימים טובים יש בהם הרבה יותר מאשר אחד משישים מימות המשיח. מטבע הדברים, ההארה החזקה יותר ניכרת יותר, ואנו עסוקים בה יותר, ולכן, כאשר שבת ויו"ט מזדמנים כאחד, אנו עסוקים יותר בצביונו של החג, באשר הארתו חיה וניכרת לנו הרבה יותר. יתכן שזו הסיבה שתפילת יום טוב דוחה את תפילת השבת.
אבל מאידך גיסא, קדושת החגים אינה זרה לשבת, אלא מבטאת אותה, שהרי הגילויים שהחגים מיוסדים עליהם, צומחים מהארת השבת. על חתימת הברכה בשבת ויו"ט, מקדש השבת וישראל והזמנים, כתבו תלמידי רבנו יונה, קדושת ישראל תלויה בקדושת השבת, וקדושת הזמנים תלויה בקדושת ישראל. לפי זה, תפילת יו"ט אינה דוחה ומבטלת את תפילת השבת, אלא מבטאת אותה.
מקורות:
בראשית א' ל"א, שם ב' ב', מדרש תנחומא בראשית ב', ברכות נ"ז ב', שמות כ' ח' וברש"י שם, שבת פ"ו ע"ב, בראשית א' ב', ערכים י' ע"א, מהר"ל נצח ישראל פמ"ו, תלמידי רבנו יונה על ברכות מ"ט ע"א.
