פרשת בשלח נקראת בתורה פעמיים בשנה, על סדר הפרשות, ובשביעי של פסח. ההפטרות שתקנו לנו חז"ל לקרוא בשתי ההזדמנויות הללו, הן שתי שירות. בפרשת בשלח אנו קוראים בשירת דבורה, ובשביעי של פסח אנו מפטירין בשירת דוד, בסוף ספר שמואל. ההפטרות שאנו קוראים בדרך כלל, הם מעניין הפרשה הנקראת בתורה. חז"ל חפשו פרשה בנביאים המדברת על נושא קרוב לפרשה. הדבר הזה מעורר שאלה, מדוע לא מפטירין כשקוראים פרשה העוסקת בקריעת ים סוף, בפרשת קריעת הירדן בספר יהושע? ככל הנראה, חז"ל הבינו שקריעת ים סוף איננה האירוע המרכזי של פרשת בשלח. עיקר הפרשה איננו העובדה שהים ראה וינוס, אלא דווקא בכך שראו בנים גבורתו, שבחו והודו לשמו. בחירת ההפטרות מלמדת אותנו את היחס של חז"ל, אל שירת הים כאירוע הגדול ביותר. מדוע? האם אין קריעת ים סוף אחד הניסים הגדולים בהיסטוריה, ואולי הנס הגדול ביותר? כפי הנראה, קריעת הים היתה אמצעי, ולא מטרה בפני עצמה.
משהו מזה אפשר לראות בתורה עצמה. מפורש בתורה שהקב"ה סידר את הדברים במכוון כדי שהמצרים יבינו שעם ישראל איבד את דרכו. כל זה כדי להביא את המצרים למפלתם. אף הבקשה של משה מפרעה, ללכת דרך שלושת ימים במדבר, נועדה כדי ליצור את התשתית המקדימה למרדף המצרי – ולקריעת ים סוף. המטרה הראשונית, היא העונש עבור המצרים. אך נראה שאין זו המטרה היחידה. יציאת מצרים נועדה, כמו שכתוב בתורה, כדי שעם ישראל יגיעו לידיעת ד', ושלימות הידיעה הושגה על ידי קריעת ים סוף, ככתוב, ויאמינו בד' ובמשה עבדו. שלימות זו של אמונה וידיעה, באה לידי ביטוי בשירת הים.
כשנעיין בפסוקי השירה, נראה שהשירה מתחלקת לשנים. החלק אחד, הראשון, עוסק בקריעת הים עצמה, על פרטיה המופלאים. מפלתם של המצרים מבוטא בשפת השיר, כשהמילים מבטאים את כעסו של ד', ואת העוצמה שבה הוא התגלה בעונש שקבלו המצרים. החלק שני, משקיף על העתיד, על הכניסה לארץ, ועל בנין המקדש. החלק הזה מסתיים 'ד' ימלוך לעולם ועד'. הפסוק הזה מלמד אותנו גם את הסוף של כל הדברים כולם, וגם את תכליתם. גילוי מלכותו יתברך הוא גם הצעד האחרון בהיסטוריה וגם התכלית והמשמעות של הכל.
הרעיון של השירה הוא שהעבר יכול ללמד ולגזור את העתיד. בקריעת ים סוף הבינו ישראל את העיקרון הפנימי של המציאות. הקב"ה מנהיג את העולם ומוביל את מטרתו, שהיא בחירת ישראל והבאתם אל השלימות הגמורה.
העקרון הזה מתקיים בכל שירה, מצד עצם צורתה ואופיה. בשירה יש מבט כזה שנותן לאדם תפיסה כוללת על הכל. הוודאות שמתקבלת אצל האדם, כתוצאה מן האירועים, מתפרצת בשירה. כך זה גם בשירת האזינו, המסתיימת בפסוק, הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו. כך גם בשירת דבורה, המסתיימת במילים, כן יאבדו כל אויביך ד'. וכך גם בשירת דוד, הנשלמת בפסוק, מגדיל ישועות מלכו, ועושה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם. המציאות הרגילה של החיים בעולם בנויה כך, שהעבר יכול להיות ידוע, לפחות בחלקו. ההווה גלוי ונמצא לפנינו, אבל העתיד – נסתר ונעלם. זה איננו מקרה. זהו חלק ממהות הקיום האנושי, ההולך לקראת עתיד לא ידוע. אדם היודע את העתיד, זוהי מציאות לא אנושית. הרגע של השירה הוא רגע שבו התברר לבני אדם, שיש מספיק בסיס בעבר, כדי לבנות עליו יחס נכון לעתיד. על זה נאמר בפסוק, ויאמינו בד' ובמשה עבדו. כאן למדו ישראל שאפשר לבנות ולסמוך על ד', ועל משה נביאו, ביחס לעתיד הקרוב, במדבר הגדול והנורא, וגם ביחס לעתיד הרחוק יותר, עד הגאולה השלימה, ככתוב, ד' ימלוך לעולם ועד.
יש משהו נפלא בזה שהכניסה לארץ ובניין המקדש, מנוסחים בשירה בלשון עבר, למרות שבשעה שהשירה נאמרה, הם היו עדיין בבחינת עתיד. הוודאות של השירה רואה את מה שעדיין לא קרה, כאילו הוא כבר מציאות קיימת לפנינו.
חז"ל אומרים במכילתא, שאילו אמרו ישראל 'ד' מלך עולם ועד', לא הייתה אומה ולשון שולטת בהם. יתכן, שאין זה משפט ביקורת, אלא הבחנה במהות השירה. מנפלאותיה של השירה שיש בה פתח לדעת ולהבין את העתיד הרחוק. השירה עצמה מכוונת אל הישועה הגדולה ואל תיקון העולם הסופי. ד' ימלוך לעולם ועד.
