בפרשת ויקרא, מופיעים בתורה, בין דינים רבים של קרבנות, גם דיני קרבן חטאת. הכתוב פותח בהקדמה (ויקרא ד' ב'), דבר אל בני ישראל לאמר, נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ד' אשר לא תעשינה, ועשה מאחת מהנה. הנושא הוא חטא הנעשה על ידי בן ישראל בשגגה, והכפרה שהוא מחויב להביא. בתוך הכלל הזה, נמנים ארבעה אופנים של חטאת, חטאת כהן משיח, חטאת נשיא (מלך), חטאת הקהל (הציבור כולו) וחטאת יחיד. מבואר, שכל הארבעה הללו, הם בבחינת פרטים של אותו עניין, חטא שנעשה בשגגה, והתורה חייבה בכולם קרבן חטאת.
למרות שכל הארבעה הללו, שייכים לאותו עניין של חטא בשגגה, יש בשניים מהם עניין ייחודי מאד. חטאת הקהל, וחטאת כהן משיח, זורקים את דמם בתוך אוהל מועד, על הפרוכת ועל מזבח הזהב. לא מצאנו כזאת בשום קרבן, מלבד בחטאת הכיפורים הקריבה ביום הכיפורים, שגם דמה נכנס אל הקודש פנימה להזאה ולכפרה. חוץ מחטאות אלו, כל עבודת הקרבנות נעשית על המזבח החיצון.
מה יש בחטאות אלו, המחייב להכניס את דמן ולכפר בו בתוך אוהל מועד?
חז"ל לימדו אותנו, שהטעות המדוברת בפרשת חטאת הקהל, היא טעות של בית הדין הגדול. בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל (לשון הרמב"ם פ"א מהלכות ממרים הל' א'). הם נקראים בפסוק 'עיני העדה', וכשהם בעצמם הביאו מכשול לפני העם, מקרה כזה מחייב כפרה מיוחדת. כאשר הכח שנתנה תורה כדי להדריך את ישראל בדרך התורה והאמת, הפך להיות למכשול, והביא את העם לעבור על מה שכתוב בתורה, אז חייבה תורה קרבן חטאת מיוחד.
כדי להבין את משמעות החטאת הזו, ומדוע כפרתה נעשית בתוך אוהל מועד, צריכים אנו להתבונן בתוכן הפנימי של המשכן וחלקיו.
המשכן היה מחולק לשלושה חלקים, קודש הקדשים, אוהל מועד וחצר אוהל מועד. כך זה גם בבית עולמים, קודש הקדשים, ההיכל, המקביל לאוהל מועד, והעזרה שהיא חצר המקדש. שלושת אלו מכוונים כנגד שלוש בחינות של קשר שיש להקב"ה עם כנסת ישראל. קודש הקדשים, ובתוכו ארון הברית, מבטא את עצם הברית שנכרתה בין הקב"ה ובין ישראל, ואת המחויבות המוחלטת של הקב"ה אלינו. אוהל מועד מבטא את אהבת הקב"ה לישראל שבאה לידי ביטוי בכך שבחר השי"ת לשכון בתוך ישראל. מן הבחינה הזו אנו נחשבים קרובים ושייכים אליו. חצר אוהל מועד, שבה נמצא המזבח החיצון, היא מקום העבודה לפניו, ובה מקבל הקב"ה את קרבנותיהם ותפילתם של ישראל לפניו.
כל הקרבנות והחטאות שמקריבים הציבור והיחיד בכל ימות השנה, כולם קרבים על המזבח החיצון, שהרי כולם הם סדר עבודת ישראל לפני אביהם שבשמים, והמזבח החיצון הוא מקום העבודה. אין מן הצורך להיכנס ולהקריב קרבנות בתוך אוהל מועד, משום שהקשר עם ד', הבא לידי ביטוי באוהל מועד, הוא עניין של רצון אלוקי, ואיננו נובע מעבודתנו וממעשינו.
בחטאת הקהל ובפר כהן משיח, ששניהם הם בבחינת פגיעה במקורות הקדושה בישראל, צריכים לכפר בתוך אוהל מועד. כביכול, כדי לתקן את שהתקלקל בשני מקרים אלה, צריכים לנגוע בשורש ההופעה האלוקית, להיכנס אל אוהל מועד, מקום השראת השכינה בישראל, ולשאוב משם הארה שתתקן את הקלקול הגדול. רק ממקום שאינו תלוי בעבודת ישראל, וכולו ביטוי של הרצון האלוקי להיות איתנו ולאהוב אותנו, משם אפשר למצוא כח לתקן את שהתקלקל בחטאים אלה.
גם ביום הכיפורים, שהוא יום מיוחד לכפרה אחת בשנה, על כל החטאים שחטאנו במשך השנה כולה, אנו נכנסים אל הקודש פנימה לכפר שם, כדי לשאוב משם כח לתקן ולטהר את מה שהתקלקל בחוץ.
זוהי הסיבה שחטאת הקהל אינה קרבה אא"כ טעו בי"ד הגדול בהוראת ההלכה, שהורו הוראה שאיננה נכונה, וגרמו לחטא של רוב הציבור. אבל טעות במציאות, גם אם גרמה הטעות חטא לציבור כולו, אינה בפרשה זו כלל. רק כאשר כח ההוראה בישראל התקלקל, או כח הכפרה, כאשר הכהן המשיח חוטא, צריכים לכונן מחדש את קדושת העבודה בישראל, ע"י כפרה בתוך אוהל מועד, שהוא מקור עליון יותר לקדושת ישראל ולקשר שלהם עם הקב"ה, משם מושכים כח ואור כדי לתקן את הקלקולים הגדולים הללו.
