נראה ברור ומובן, שהאבלות שנצטווינו בה על ירושלים, אינה עסוקה בדברים נפלאים שהיו נחלת ישראל בעבר הרחוק, ואנו מתאבלים על העדרם כיום הזה. אין דרכם של בני אדם להתאבל על דבר, טוב וגדול ככל שיהיה, אם הוא נחסר מאיתנו זה זמן רב, וכבר אין זיכרון טעמו טבוע בליבנו. על אב ואם, וגם בן ואשת נעורים, שהאבל עליהם קשה וכואב עד מאד, לאחר זמן נאמר, גזירה על המת שישתכח מן הלב, ויש סוף לאבלות. על כרחנו חסרון המקדש מעיב על חיינו בהווה, דבר יום ביומו. אלא שציוו חכמים לייחד יום אחד בשנה להתבונן ולהתמקד בחסרון זה, ולהתאבל עליו.
והנה המקדש הוא מקום השראת השכינה, ככתוב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ונראה שיש שתי משמעויות ישירות מסילוק השכינה, שהן מכאיבות לנו כל השנה כולה, החושך והמרחק.
החושך הוא העדרה וסילוקה של האמת. העולם הנברא ע"י ה', שייך לו, ונועד להגשים את רצונו, כדברי הכתוב בתהילים, לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכן הוא בנבואת ישעיהו, כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. אבל הקב"ה בחר בישראל להיות המקום שבו נגלה שמו לעולם, ומהם, ומהמקדש שבארצם, אפשר להיוודע על מציאות ה'. בית המקדש נועד להיות מקום ההתגלות, ומשם יכולים ישראל והעולם כולו, לדעת את ה'. מאז שחרב המקדש שם ה' נעלם, והרוצה לדעת את יסודות המציאות צריך לדבוק באמונה ובהבנה, אבל המציאות כפי שהיא, מסתירה את האמת ומעלימה אותה.
את המשבר הזה תיאר הפייטן, רבי אלעזר הקליר בעוז ביטויו, אהלי אשר תאבת עד לא בראשית עם כסא כבוד לצרפו. המקדש, שה' התאווה עוד לפני הבריאה לצרפו למקום השכינה שבשמים, למה לנצח שודד ביד שודדים, מדוע הוא נהרס בידי שודדים ועומד בחורבנו זמן כה רב. מאז יש לקרוא על ד', ונהיית כצפור בודד על גג, כאורח במלון, כטס בחלל ואין עוד נביא. המשמעות היא שבלי השראת השכינה בעולם הזה, שזהו ייעודו של המקדש, אין לקב"ה מקום בעולמנו, והוא נמצא לבדו מחוץ לבית, הוא אורח במלון, במקום בעה"ב בביתו, טס בחלל ומחפש לעצמו מקום.
הפייטן קושר את זה ישירות להעדר הנבואה, שהרי מציאותם של נביאים היא האופן שהתורה הניחה לגילוי רצון ה', נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ונתתי דברי בפיו, ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו. בית המקדש הוא גם מקורה של הנבואה וגילוי התורה, ומשנסתלקה שכינה מציון נעלמה הנבואה מישראל, והתבטלה ההדרכה האלוקית הישירה, ככתוב, אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא אתנו יודע עד מה. וכדברי המקונן במגילת איכה, מלכה ושריה בגוים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה'.
החיסרון השני הנובע מהעדר השכינה הוא המרחק. התורה, היהדות היא בעצם ברית הנישואין בין הקב"ה ובינינו. התורה ניתנה בברית, כמבואר בפ' משפטים, ובמשנה אמרו, ביום חתונתו – זה מתן תורה. החיים היהודיים בגלות הם המאמץ שלנו לקיים את הקשר הזה איתו ית', כשהוא מנוע מלהשיב לנו בגלוי ובמפורש. אנחנו משתדלים תמיד לפנות אליו, אבל תשובתו אינה מגיע אלינו, ואנו צריכים לדלות אותה רק בהתבוננות מעמיקה במציאות.
הצרות הקשות שפקדו את ישראל בחורבן ובאלפי שנות גלות, שאנו מזכירים בבכי ובאנינות בתשעה באב, כולן הן ביטוי לשני הדברים האלה, לחושך הנורא השורר בעולם, כמאמר משה רבנו כשראה את מיתתו של רבי עקיבא, זו תורה וזו שכרה, ולמרחק הכואב והעמוק, ככתוב במגילת איכה, היה ה' כאויב, בלע ישראל, בלע כל ארמנותיה, שיחת מבצריו.
למרות שמבחינות רבות אנו חיים בתקופה שיש בה כמה וכמה הארות לישראל, החושך והמרחק עצמם נשארו על עומדם. עם ישראל חזר לארצו וקיבל בה יכולת התפתחות וצמיחה גם ברמה החומרית וגם מבחינה אמונית ותורנית, אבל עיקר הכח נתון בידי יהודים שאינם מודעים לה' ולתורתו, ואין לך חושך גדול מזה. בכלל, לא הברית בין ה' לעמו עומדת בבסיס הקיום של העם היהודי בארצו, אלא ערכים חילוניים-מערביים. כמה צורב לראות את בני השפחה שמעיזים לטבוח בנו, מאיש ועד אישה, ועד יונק ועולל, ואינם יראים מאלוקי ישראל, שייקח מהם את נקמת בנו בכורו ישראל.
מקורות:
פסחים נ"ד ע"ב, שמות כ"ה ח', תהילים כ"ד א'-ב', ישעיהו מ"ג ז', קינות אשכנזיות קינה י"ב, דברים י"ח י"ח, תהילים ע"ד ט', איכה ב' ט', שמות כ"ד ג'-ח', תענית כ"ו ע"ב, מנחות כ"ט ע"ב, איכה ב' ה'.
להורדה
