טרם ניגש אל לימוד תפילת מוסף של שבת, מן הראוי לעסוק בקרבן מוסף עצמו. וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן, ונסכו. עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד ונסכה. זה בניגוד לכל המועדים כולם, שמקריבים בהם פרים, אילים וכבשים, ועוד שעיר לחטאת. מה שאין מקריבים חטאת בשבת, כתב על זה הרמב"ן, אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום. וכוונתו לכאורה, שהשבת מיוסדת על אהבה גמורה בין הקב"ה לכנסת ישראל, האהבה ממלאת את כל המציאות, ואין מקום להזכיר חטא ועוון ביום הזה, והכל שלום. אבל אין בהסבר זה כדי להבין מדוע בכל המועדים, ואפילו בר"ח שאינו מקרא קדש, ולא נאסר במלאכה, ולא נקרא בתורה מועד, מקריבים כמה וכמה בהמות לעולה, ואילו בשבת, שקדושתה למעלה מכל המועדות, אין מקריבים אלא שני כבשים.
ונראה שהטעם הוא מה שנתבאר בגמ', שבת לא אקרי מועד. וכבר כתבנו, שאין מיעוטה של שבת מכלל המועדים נאמר בקול ענות חלושה, שהשבת, עם כל מעלותיה לא זכתה למעלה זו, אלא מכלל מעלותיה של השבת היא העובדה שהיא חלק מסדר החיים הרגיל, והיא באה לקדש את עצם המציאות הקבועה של ישראל בעולמם. הדבר הזה מתבאר מלשון התורה בציווי על השבת, שחוזר כמה פעמים בתורה, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי שבת לה' אלוקיך. ומבואר שהשבת וששת ימי המעשה יוצרים סדר ראוי של חיים, שהקודש נמצא בתוך החול ומקדש אותו. וזו גם הסיבה שמוסף של שבת הוא קטן בכמות, ובעצם הוא הכפלה של התמיד. התמיד הוא שני כבשים בכל יום, ומוסף שבת הוא שני כבשים נוספים.
ובמדרש אמרו, כל עסקה של שבת כפול, עומרה כפול, שנאמר, שני העומר לאחד. קרבנה כפול, שנאמר, וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים. ענשה כפול, שנאמר, מחלליה מות יומת. מתן שכרה כפול, שנאמר, וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד. אזהרותיה כפולות, שנאמר, זכור את יום השבת, שמור את יום השבת. מזמורה כפול, מזמור שיר ליום השבת. כאן חז"ל מפרשים את המספר של קרבנות מוסף שבת, שניים, מפני עניין הכפל שהוא מייחד את עסק השבת. ועניין הכפל הזה, נראה שהוא מפני ששבת כוללת בתוכה את צד העבודה, וגם את צד השכר. מחד, בוודאי השבת היא אחת מימי עולם, וחלים בה כל המצוות, והיא עצמה אחת מן המצוות. ומאידך, מנוחת השבת וקדושתה יש בה צד של הארה עליונה ושכר. ולכן השבת מתבטאת ע"י הכפילות.
וכך אנו אומרים בקידוש ליל שבת, אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו. מחד, הפתיחה היא כבכל ברכת המצוות, משום שהשבת היא אחת מתרי"ג, ואין דרך להגיע אליה שלא דרך קיום המצווה. מאידך, אין סוף עניין השבת בקיום מצוותה, אלא באור הכלול בה, המגיע אלינו באהבת ה' אלינו. וכך אנו אומרים בברכה מעין שבע, המניח לעמו ביום שבת קדשו כי בם רצה להניח להם. והיינו שיש במנוחת השבת ביטוי של שכר ועונג הניתן לאדם כי כן רצון ה' להניח לישראל. וכן בגמ', א"ל הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. השבת היא מעין עולם הבא, ועניינה הוא להעמיד בעולמנו ציור כלשהו של המציאות השלימה, עולם הבא, ומאידך עיקרה היא חובת עבודה לישראל וברית עולם לקיימה. לכן יש בה את שני הצדדים, צד העבודה ושמירת המצווה, וצד השלימות והשכר.
וכנגד זה נצטווינו בשבת להקריב בה תמיד כפול. וכן העמיד את הדברים בעל מחזור ויטרי, ותצוינו להקריב מוסף שבת כראוי, לכופלו. אמר הקב"ה, שבת קורבנותיו כפוליים, שד' כבשים קרבין, ב' לתמידין וב' למוספין, ובכל יום אינן אלא ב'. ובדבריו מוסף שבת מכוון להכפיל את שני הכבשים הקרבים כל יום, אחד בבוקר, ואחד בין הערביים. אמנם נראה אולי להעמיד את הדברים, שמוסף שבת אינו כנגד שני התמידים, אלא רק כנגד תמיד של שחר, ונצטווינו בשבת להביא תמיד נוסף, אלא שהוא כפול. בחול התמיד הוא כבש אחד, ובשבת שני כבשים, וזהו כפל הקרבנות בשבת. גם במדרש שהבאנו, משמע שהכפל אינו בזה שהמוסף הוא כמספר התמידים, אלא בזה שיש בו שני כבשים. ובכלל, בכמה מהמועדים אמרה תורה, מלבד עולת הבוקר, והמשמעות היא שהמוסף מצטרף לתמיד של שחר, ולא לתמיד של בין הערביים. ואולי תמיד של שחר מייצג את היום הבא ותוכנו, ולכן במועדים מוסיפים לעולת הבוקר את מוספי היום, ואילו תמיד של בין הערביים הוא לסיום היום, וחשיבות היום אינה באה בו לידי ביטוי, ולכן אין מקום להוסיף בו מוסף במועדים, וצ"ע.
מקורות:
במדבר כ"ח ט'-י', רמב"ן במדבר כ"ח ב', ערכין י' ע"ב, שמות כ' ח', ילקוט שמעוני תהילים צ"ב, שמות ט"ז כ"ב, שם ל"א י"ד, ישעיהו י"ח נ"ג, שמות כ' ז', דברים ה' י"א, קידוש ליל שבת, ברכה מעין שבע, שבת י' ע"ב, מחזור ויטרי אות קצ"א, במדבר כ"ח כ"ג.
