אמרו חכמים במשנה, רבי אלעזר בן עזריה אומר, אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. וחכמים אומרים, בחבר עיר ושלא בחבר עיר. רבי יהודה אומר משמו, כל מקום שיש שם חבר עיר – יחיד פטור מתפלת המוספין. הרי לנו שלוש דעות, לרבי אלעזר בן עזריה אין מתפללים מוסף כי אם בחבר עיר. לרבי יהודה משמו דראב"ע, אם יש במקום חבר עיר, אין היחיד מתפלל מוסף, ובמקום שאין חבר עיר היחידים מתפללים מוסף. ואילו לחכמים, וכן היא ההלכה, היחיד מתפלל מוסף בכל מקום. וברש"י, אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר, לא תקנוה אלא בצבור, חבר עיר – חבורת העיר, אבל לא ליחיד. והבנת דברי רש"י בפשטות, חבר עיר היינו ציבור, עשרה מתפללים. אמנם יש לעיין, מדוע נקטו במשנה את הלשון, חבר עיר, שאינו במשמע עשרה מתפללים.
ותחילה יש לנו להתבונן מדוע תפילת מוסף תהיה שונה מכל התפילות, שאין חולק על כך שמתפללים אותן גם ביחיד. ונראה פשוט, שכל התפילות מבטאות את עמידת האדם לפני קונו. לעמידה זו יש שורש שנתבאר בתורה אצל חובת הקרבת התמיד, כמו שמבואר בגמ', תפילות כנגד תמידין תקנום. אבל בלי ספק יש לה מקום גם אצל כל אדם פרטי, שהרי האדם עומד לפני קונו גם כפרט וגם כחלק ממציאותו הלאומית. זוהי הסיבה שלתפילות יש היבט כללי, המייצג את כנסת ישראל כולה, וגם היבט אישי, ולכן חובת התפילות רובצת על כל יחיד ויחיד. אמנם תפילת מוסף לא באה אלא להשלים את קרבן מוסף שהוא חובת הציבור בלבד, ולכן יש מי שסובר שהיחיד אינו שייך כלל בתפילת מוסף.
לפי זה נראה שגדר חבר עיר אינו עשרה מתפללים, אלא התפילה המתקיימת ע"י העיר. היהודים המתגוררים בעיר אחת מהווים ביחד קהילה קדושה, העובדת את ה'. כל החובות שביסודם חלים על העם, חלים במסוים על הקהילה. מצוות צדקה מוטלת על אנשי העיר, כנאמר, כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים. על הקמת בית כנסת נפסק, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, ולקנות להן ספר תורה, נביאים וכתובים. הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל הגדיר – כל ציבור הוא מעין כלליות כנסת ישראל בזעיר אנפין. לכן לדעת ראב"ע מוטל חיוב תפילת מוסף על הציבור, להשלים את קרבן מוסף שכנסת ישראל חייבת בו. לפי זה אין מתפללים מוסף לשיטה זו כי אם במניין של קהילה, שאז אנשי העיר ממלאים חובם בתפילת מוסף זו. אבל במקום שמתאספים עשרה מישראל להתפלל במקרה, אין זה חבר עיר ואינם מתפללים מוסף.
ונראה, שגם מי שחולק, וסובר שבמקום שאין בו חבר עיר, מתפלל היחיד מוסף, אינו חולק על כך שתפילת מוסף אינה חובת יחיד, אלא חובת ציבור, שהרי כשהציבור מתפלל היחיד פטור מתפילת מוסף. אלא שלדידיה, כשאין הציבור מקיים חובתו ע"י תפילת הציבור, במקרה כזה הציבור ממלא חובתו ע"י תפילת היחידים, כל אחד בפני עצמו.
ונראה עוד, שגם לדעת חכמים, שהלכה כמותם, שבכל מקום היחיד מתפלל תפילת המוספים, אין הכוונה שתפילת מוסף היא כשאר תפילות המוטלות ביסודן על כל אדם לעמוד לפני קונו בתפילה ובעבודה, אלא שעם ישראל כולו מחויב בתפילת מוסף, כדי להשלים את קרבן מוסף, והעם כולו ממלא חובה זו ע"י תפילת כל יחיד ויחיד.
מכאן נלמד שעיקר תפילת המוסף היא העמידה על מה שחסר לנו כיום, ממעלת השבתות והמועדים. והמתבונן בנוסח תפילת מוסף שלנו, עיקרה הוא החיסרון, והתפילה לחזרת סדר העבודה במקדש. וכן בדין, שהרי המוסף הוא מרכזי בימי הקודש, וחסרונו אצלנו פוגע במשמעות הימים האלה.
אלא שמצאנו ברייתא בגמ', בעניין סדר היום שנהג במקדש בחג הסוכות בימי בית שני, וכך נאמר שם, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה. משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין. ולכאורה, בזמן שהציבור מילא חובתו בקרבן מוסף, על כרחך התפילה לא היתה אלא כדי שכל יחיד יצטרף כיחיד לעבודת המוסף. ואם כן הוא, הסברא היא שגם בזמנינו צריך לנהוג עניין זה.
ונראה, הרי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות. ולכאורה באותו הדור, כשנבנה הבית השני, והתברר שרוב ישראל לא עלו לארץ, ומכאן ואילך אין המקדש ועבודתו נמצאים במרכז העם היהודי, הוצרכו לתקן תפילת מוסף כדי שהעם היהודי כולו יעבוד את ה' בעבודת המוסף. וגם היושבים בירושלים הוצרכו להתפלל מוסף כחלק מעם ישראל הכללי, המפוזר ומפורד בין העמים.
מקורות:
ברכות ל' ע"א וברש"י שם, שם כ"ו ע"ב, פ"ט מהל' מתנות עניים הל"א, פי"א מהל' תפילה הל"א, פחד יצחק ראש השנה מאמר כ"ו, סוכה נ"ג ע"א, ברכות ל"ג ע"א.
