אמרו, גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה'. גדול מקדש שנתן בין שתי אותיות, שנאמר: מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה'. ובהמשך, כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו; דעה נתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות. מקשה הגמ', אלא מעתה, גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר: אל נקמות ה,'- אמר ליה: אין, במילתה מיהא גדולה היא. והיינו דאמר עולא, שתי נקמות הללו למה? אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה – דכתיב, הופיע מהר פארן, לרעה – דכתיב, אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. וקשה, מה יש ללמוד מכך שמושג מופיע בין שני שמות הקודש. גם לא ברור מהו עניין הנקמה אם גדולה היא אם לא.
ונראה, שכאשר שני השמות הם משפט אחד שלם, בהכרח מצטרף המושג המוזכר להגדרת השם. בפסוק אל דעות ה', נאמרה הבחנה בה'. ה' הוא אל דעות. וזה מגלה על חשיבות הדעת, שהרי היא תכונה אלוקית.
אלא שאם כן, הפסוק העוסק במקדש, אינו מתאים. בפשט הפסוק אין משפט אחד עם שני שמות, אלא שני משפטים, וביניהם הטעם אתנחתא, המחלק את הפסוק לשניים. מכון לשבתך פעלת ה', ומשפט נוסף, מקדש ה' כוננו ידיך. השם שמוזכר אחרי מקדש, אינו מצטרף להגדרת המקדש, כאומר, מקדש של ה', אלא הוא קריאה לד'. כאומר, ה' ידיך כוננו מקדש. ואין בפסוק גדולה למקדש.
העמדת המקדש כמשהו שניתן בין שני שמות, אינו עולה מהפסוק, אלא יש כאן הבנה הבאה מתוכן הדברים. הצירוף של דעת לשם ה', והאמירה שה' הוא אל דעות, מלמדת שעיקר הופעת ה' בעולם היא בהנהגה המכוונת לתכלית, שזהו סוד הדעת. כך מורה המשך הפסוק, כי אל דעות ה', ולו נתכנו עלילות. ה' פועל בדעת, ומוביל את העולם לייעודו. התוכניות המתרקמות בעולם, ממנו הן נובעות. התפיסה שלנו בנוכחות ה' היא פעולתו להוביל את המציאות לתיקונה. זוהי גדולת הדעת, וראוי לנו לאחוז בה, ולכוון את מעשינו אל התכלית הנרצית, לתקן עולם במלכות שדי.
ומהי המגמה שאליה מכוונת הדעת האלוקית? סידור הארץ ע"פ רצון ה', וחיבור הארץ לשמים. העניין הזה מתבטא ע"י השראת השכינה בארץ, שזהו עניין המקדש. על מקום המקדש נאמר, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה. וכבר אמר מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, שהסולם מבטא שהשמים והארץ אינן שני עולמות נפרדים, כי אם מבנה אחד, כבית ועלייה שעל גביו.
ולכן דרשו חז"ל שגם מקדש ניתן בין שתי אותיות, אע"פ שבעיקר הדבר אין שני השמות נמצאים במשפט אחד, ויש טעם מפסיק בין שני השמות. גם אין המקדש מצטרף כתואר לשם, והשם המוזכר אחר המקדש הוא כפניה אליו. והטעם שבכל זאת ציירו כאן מקדש בין שני שמות הוא מפני שהמקדש הוא בעצמו התגלות אלוקית, וממילא יש בו הצטרפות למציאות ה'. וכיון שבו נמצאת המגמה העיקרית של הבריאה, מתאים לומר, כל אדם שיש בו דעה, והוא מכוון את כל חייו ומעשיו אל התכלית, והיא תיקון העולם והכנתו לנוכחות אלוקית, כאילו נבנה בית המקדש בימיו.
ונראה להוסיף, שיש לדברים של הגמ' על הפסוק, מקדש ה' כוננו ידיך, אחיזה גם במילות הפסוק. למרות שפשט התורה שם ה' כאן אינו מצטרף למילה מקדש כתואר, מקדש של ה', אלא הוא פניה של המדבר אל ה', ה' כונן בידיו מקדש, מ"מ, הפסוק התכוון גם לרמוז למשמעות הראשונה. זאת משום ששם ה' כאן אינו נחוץ לגמרי, בפרט שכאן נסתיים המשפט הקודם, עם הזכרת שם ה', מכון לשבתך פעלת ה'. וככל הנראה התורה התכוונה ליצור אצל הקורא גם את הרושם – מקדש ה', מקדש של ה'. השירה מתארת כאן את השלב הגדול בתכנית, אחרי יציאת מצרים והכניסה לארץ. תביאמו ותטעמו, עם ישראל יגיע לשלימותו, במקדש של ה'. ולכן הגמ' ראתה גם בפסוק הזה, מקדש בין שני שמות.
ביחס לנקמה, מבחינת הפסוק, אל נקמות ה', יש כאן נקמה בין שני שמות לגמרי. המילים אל נקמות ה' מלמדות איזה סוג אל הוא ה', אל נקמות. נקמה מוצגת כתכונה אלוקית מהותית. תכונה שה' מזדהה איתה. אמנם השאלה היא שהנקמה היא הרס וסבל. היא בוודאי נחוצה בזמנים שונים, אבל קשה לראות בה גילוי של התכלית. והתשובה היא, שיש נקמה לרעה, כשהרשע מקבל את עונשו. זה חשוב והכרחי, אבל אין בזה גילוי של התכלית. אבל נקמה לטובה, מתגלית בה בחירת הצדיק מן הרשע. בה אפשר לראות את תכלית הבריאה, ויש בה משהו שמזוהה עם ה'.
מקורות:
ברכות ל"ג ע"א, שמואל א' ב' ג', שמות ט"ו י"ז, תהילים צ"ד א', דברים ל"ג ב', בראשית כ"ח י"ב.
