בני גד ובני ראובן, שלהם מקנה רב, מבקשים ממשה לנחול את ארץ סיחון ועוג, שהיא ארץ מקנה. משה מגיב בכעס על בקשתם. הוא רואה בבקשתם המשך של חטא המרגלים, וכדבריו, הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. עיקרה של הטענה, הוא חוסר הביטחון שלהם בהצלחת המלחמה על הארץ. הוא חושד שהם חפצים להישאר בעבר הירדן, משום שהם יראים מהמלחמה על

בנות צלפחד באו לפני משה בתביעה – למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו. בזה דומה תביעתן לתביעה נוספת שתבעו אנשים לפני משה, וזכו להוספת דין בתורה, בפרשת פסח שני. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. בשני המקרים מדובר על עניין יסודי הנוגע לכל ישראל, וקשה

בין כל הנביאים הנזכרים בכתבי הקודש, מיוחד הוא בלעם, שאיננו מזרע הקודש, וגם איננו צדיק ועובד ה'. הוא אמנם מציית לכל הוראה וציווי שהוא מקבל מקונו, אבל קשה להניח שהוא לא הבין שרצון ה' הוא שלא ילך לקללם, ובכל זאת הוא מחפש דרכים ללכת. למרות זאת, זכה בלעם להיות האיש שנשא את נבואות אלו במעלתם וגדלותם של ישראל, באופן שלא

זאת התורה, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל וכל אשר באהל, יטמא שבעת ימים. זהו דין טומאת אוהל שנאמר במת, ועליו דרשו, קברי גויים אינן מטמאין באהל, שנאמר, ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין הגויים קרויין אדם. הגמ' מקשה מכמה פסוקים שבהם גויים נקראים אדם, ומיישבת שהם נקראים אדם רק ביחס לבהמה. לכאורה נראה, שהגויים

וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת, על משה ועל אהרן לאמר, אתם המיתם את עם ה'. דבר זה היה יום אחרי שנבלעו קרח, דתן ואבירם ומשפחתם, ונשרפו מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. שני האירועים האלה היו מבחן לאמינותו של משה. קרח ועדתו ערערו על הנאמנות של משה, ומשה ביקש מה' שיעיד לכל כי משה אמת ותורתו אמת. כך מפורש לגבי הקטורת,

ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית, וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ה'. משמעות הדברים בפשוטם, שנצטווינו לעשות ציצית לבגד, ולהוסיף על הציצית פתיל תכלת, ושניהם ביחד יהיו בעבורנו הציצית. ציצית היא חוטים היוצאים מן הבגד, כמו שכתב רש"י, ציצית – על שם הפתילים התלויים בה, כמו, וייקחני בציצית ראשי, ואלו

ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך. משה מתלונן לפני ה', על כובדו של משא העם, וה' שומע את תלונתו, ומצווה אותו להסמיך