ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים, וידבר אליו. אחרי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, מלמדת אותנו התורה, איך נראית השראת השכינה במקדש, ע"י הדיבור האלוקי למשה. הדיבור הזה הוא התורה שבכתב המצויה בידינו, שכולה דבר ה' אל נאמן ביתו. בדומה לזה כתוב גם אחרי הציווי על

  איש על דגלו באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל, מנגד, סביב לאהל מועד יחנו. כיון שבמחנות אלו לא השתתף שבט לוי, ומקומו היה במרכז המחנה, עם המשכן, ממילא נחלק יוסף לשני שבטים, אפרים ומנשה, וכל ישראל י"ב שבטים. במחנה הראשון חונים יהודה, יששכר וזבולון. במחנה השני נמנים, ראובן, שמעון וגד. במחנה השלישי, אפרים, מנשה ובנימין. ובמחנה הרביעי דן, אשר

בפרשת פנחס, לקראת סיום שנות המדבר והסתלקות משה רבנו, מבקש משה מהקב"ה להעמיד איש על העדה, שימלא את מקומו של משה. ד' נענה לבקשתו, וממנה את יהושע לעמוד במקום משה. והנה למשה היו שני תפקידים בעם ישראל. הוא היה משה רבנו, וכל התורה שבידינו למדנו ממנו, כידוע וכמפורסם, והוא היה גם מנהיגם של ישראל, הוציא אותם ממצרים והוליכם ונשאם במדבר

פנחס בן אלעזר, זכה לברכה מיוחדת מהקב"ה, ולברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו, ויכפר על בני ישראל. פנחס הרג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, כשהוא נשען על הלכה ואין מורין כן, הקובעת שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו.  חז"ל בגמ' סנהדרין אומרים, אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס, לא היה נהרג עליו. המשמעות היא, שפנחס הרג את זמרי

בנאומו של משה, הוא מזכיר את עניין קללתו של בלעם, ואת הברכה שבירך בסופו של דבר, כתיאור אהבתו הגדולה של ד' לישראל, ולא אבה ד' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ד' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ד' אלוקיך. גם בדברי הנביא מיכה, אנו מוצאים את דברי ד' לישראל, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה

אמרו חז"ל במשנתם, כל מי שיש בו שלשה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. מבואר במשנה שיש כאן, כביכול, שני בתי מדרש, האחד – מלמד מידות טובות, והשני – מלמד מידות

מפורסם הוא, שפרה אדומה היא סמל לחוק, למצווה שאין לנו בה תפיסה של טעם, ואנו מבצעים אותה כהיענות לציווי. כלשון חז"ל במדרש, חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות לערער עליה. אנו מקיימים את מצוות פרה אדומה כמעשה שאין לו טעם. עיון קל מלמד שזה לא מדויק. מפורש בתורה שפרה אדומה מיועדת לפעול תוצאה פשוטה, לטהר את טמאי המת. כנראה,

כתב רש"י בפתיחת פרשת פרה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. ברש"י משמע קצת שהחוק הוא בבחינת תשובה ודרך התמודדות עם הונאת השטן (יצר הרע) ואומות העולם. אבל כמה מחכמי ישראל ראו בחוקים מעלה על המשפטים, משום שיש

הגמ' במסכת נדרים, בסוגיית ביקור חולים אומרת כך: רמז לביקור חולים מן התורה מנין, שנא' אם כמות האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים, לא ד' שלחני לזה. את המילים פקודת כל האדם דורשים כאן במובן של ביקור, בעוד שבפשוטו של הפסוק

בפרשת קרח, משה רבנו מעמיד את אמינותו למבחן אלוקי. בזאת תדעון כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ד' שלחני. ואם בריאה יברא ד' ופצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד'.

מעשה המרגלים מופיע בתורה פעמיים. בפ' שלח, ובפ' דברים, בתוכחתו של משה רבנו. אנו מוצאים הבדלים בין שני הסיפורים, שהם, כמובן, תוצאה מההבדל במגמות של הסיפורים. כאן התורה מספרת את הסיפור כהווייתו, ואילו בדברים המטרה העיקרית היא המוסר לישראל. ההבדל הראשון הוא, שבדברים מתחיל הסיפור ברצונו של העם. ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. ואילו בשלח, לא מוזכרת בקשת

אנו מכירים את י"ג מידות של רחמים מפרשת כי תשא, בקשר עם חטא העגל. חז"ל לימדו אותנו להשתמש בהם כדי לעורר רחמים בימי הדין והרחמים, ובהזדמנויות אחרות. גם בפרשת שלח, בנוגע לחטא המרגלים, מזכיר משה את מידותיו של הקב"ה, כדי לבקש סליחה על החטא, אלא שהמידות שהוא מזכיר, אינם י"ג, וחסרות בהן כמה מהמידות שנזכרות בפרשת כי תשא. הרמב"ן בפירושו