בנאומו של משה, הוא מזכיר את עניין קללתו של בלעם, ואת הברכה שבירך בסופו של דבר, כתיאור אהבתו הגדולה של ד' לישראל, ולא אבה ד' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ד' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ד' אלוקיך. גם בדברי הנביא מיכה, אנו מוצאים את דברי ד' לישראל, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה

אמרו חז"ל במשנתם, כל מי שיש בו שלשה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. תלמידיו של בלעם הרשע, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. מבואר במשנה שיש כאן, כביכול, שני בתי מדרש, האחד – מלמד מידות טובות, והשני – מלמד מידות

מפורסם הוא, שפרה אדומה היא סמל לחוק, למצווה שאין לנו בה תפיסה של טעם, ואנו מבצעים אותה כהיענות לציווי. כלשון חז"ל במדרש, חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין לך רשות לערער עליה. אנו מקיימים את מצוות פרה אדומה כמעשה שאין לו טעם. עיון קל מלמד שזה לא מדויק. מפורש בתורה שפרה אדומה מיועדת לפעול תוצאה פשוטה, לטהר את טמאי המת. כנראה,

כתב רש"י בפתיחת פרשת פרה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. ברש"י משמע קצת שהחוק הוא בבחינת תשובה ודרך התמודדות עם הונאת השטן (יצר הרע) ואומות העולם. אבל כמה מחכמי ישראל ראו בחוקים מעלה על המשפטים, משום שיש

הגמ' במסכת נדרים, בסוגיית ביקור חולים אומרת כך: רמז לביקור חולים מן התורה מנין, שנא' אם כמות האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים, לא ד' שלחני לזה. את המילים פקודת כל האדם דורשים כאן במובן של ביקור, בעוד שבפשוטו של הפסוק

בפרשת קרח, משה רבנו מעמיד את אמינותו למבחן אלוקי. בזאת תדעון כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ד' שלחני. ואם בריאה יברא ד' ופצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ד'.

מעשה המרגלים מופיע בתורה פעמיים. בפ' שלח, ובפ' דברים, בתוכחתו של משה רבנו. אנו מוצאים הבדלים בין שני הסיפורים, שהם, כמובן, תוצאה מההבדל במגמות של הסיפורים. כאן התורה מספרת את הסיפור כהווייתו, ואילו בדברים המטרה העיקרית היא המוסר לישראל. ההבדל הראשון הוא, שבדברים מתחיל הסיפור ברצונו של העם. ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. ואילו בשלח, לא מוזכרת בקשת

אנו מכירים את י"ג מידות של רחמים מפרשת כי תשא, בקשר עם חטא העגל. חז"ל לימדו אותנו להשתמש בהם כדי לעורר רחמים בימי הדין והרחמים, ובהזדמנויות אחרות. גם בפרשת שלח, בנוגע לחטא המרגלים, מזכיר משה את מידותיו של הקב"ה, כדי לבקש סליחה על החטא, אלא שהמידות שהוא מזכיר, אינם י"ג, וחסרות בהן כמה מהמידות שנזכרות בפרשת כי תשא. הרמב"ן בפירושו

ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ד' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה יאמר, שובה ד' רבבות אלפי ישראל. הגמ' בשבת מלמדת הלכה, שספר תורה שנמחק כולו, ונשארו בכל הספר פ"ה אותיות בלבד, נשארה בו קדושת ס"ת. הטעם לזה הוא משום ששני הפסוקים הללו, הם, במובן מסוים, ספר בפני עצמו, שיש בו פ"ה אותיות. בלי ספק, האמירה ששני הפסוקים הללו

וכי תבואו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ד' אלוקיכם, ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם, אני ד' אלוקיכם. יש כאן, שני ציווים נפרדים ושונים, שכמובן, יש משותף ביניהם. הציווי האחד מתייחס למלחמה, כשישראל זקוקים לישועה. ומצווה כאן לפנות לד' בתרועה ולהיזכר לפניו,

התורה כללה בדין הנזירות שלושה אבות-דינים. על הנזיר חל איסור שתיית יין, איסור טומאה למתים, ואיסור תספורת. כל אחד מדברים אלה נאסר על הנזיר בלאו מן התורה, ולכל אחד מהם יש כמה וכמה פרטי דינים. אנו רוצים להבין, האם שלושת האיסורים הללו הם שלושה עניינים החלים על הנזיר ונובעים מקדושתו, או שיש בין השלושה הללו דין אחד שהוא מרכזי ומהותי

צו את בני ישראל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וכתב ע"ז רש"י, שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוויים סביב היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף

ואני הנה לקחתי את הלוויים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלוויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים. כאן מבואר שהקב"ה רוצה לקדש את שבט לוי לעבודה, במקום הבכורות. ואכן, משה נצטווה לפקוד את שבט לוי, מבן חודש ומעלה, לפקוד גם את בכורות ישראל, ולפדות את קדושת הבכורות ולהחילה על