מעשה המרגלים מופיע בתורה פעמיים. בפ' שלח, ובפ' דברים, בתוכחתו של משה רבנו. אנו מוצאים הבדלים בין שני הסיפורים, שהם, כמובן, תוצאה מההבדל במגמות של הסיפורים. כאן התורה מספרת את הסיפור כהווייתו, ואילו בדברים המטרה העיקרית היא המוסר לישראל. ההבדל הראשון הוא, שבדברים מתחיל הסיפור ברצונו של העם. ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. ואילו בשלח, לא מוזכרת בקשת העם, והסיפור פותח בדיבורו של ד', שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. פשר ההבדל הזה, נובע, כאמור, מההבדל במגמה. כאן הנושא הוא הסיפור בעצמו, ומכיון שהתקבל הרעיון לשלוח את המרגלים, שוב אין עניין לספר על הבקשה המוקדמת של העם. ואילו בדברים, כיון שבקשת העם הגיעה ממקום של חוסר אמונה מסוים, יש בזה כדי להוכיח את ישראל.
ועכ"פ, מאחר שכאן העניין מתחיל בדיבור של ד', שמתיר ומאשר את רעיון המרגלים, משמע שלא היה דופי ברעיון עצמו, כמו שמבואר גם בפ' דברים, שמשה אומר, וייטב בעיני הדבר. וזה מעורר קושי נכבד, שהרי המרגלים נשלחו בהיתר אלוקי, ונבחרו על ידי משה, ומאחר שחטאו והוציאו דיבת הארץ רעה, קשה למצוא את חומרת עוונם של ישראל. וכי היה צריך להיות פשוט להם כל כך לסמוך על שניים מן המרגלים, בניגוד לעמדת העשרה? נכון, דברי העשרה היו מנוגדים לאמונה בד', ובכל זאת, הרי העיקרון של השליחות קיבל אישור אלוקי, ומן הסתם יש צדק להתייחס לדברי המרגלים.
אבל הקושיה היא גדולה הרבה יותר. שהרי משה בדבריו בפ' דברים, מאשים את ישראל בחטא המרגלים, ומדבריו נראה שהעם הוא שהמציא את דבריהם הרעים של עשרת המרגלים, ככתוב שם, ויקחו בידם מפרי הארץ, ויורידו אלינו, וישיבו אותנו דבר, ויאמרו טובה הארץ אשר ד' אלוקינו נותן לנו. ולא אביתם לעלות, ותמרו את פי ד' אלוקיכם. ותרגנו באוהליכם ותאמרו, בשנאת ד' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו. אנה אנחנו עולים, אחינו המסו את לבבנו לאמר, עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם. המרגלים אמרו שהארץ שד' נותן לנו היא טובה, ואתם, העם הנרגן שממרה את פי ד', אמרתם שהמרגלים אמרו שמסוכן להגיע לארץ. מדוע? מובן מדוע אין למשה עניין להוכיח ולדבר על חטאם של המרגלים עצמם, שכבר לא היו בחיים, ומטרתו היא להוכיח את העם, אבל מדוע הוא מוסיף אשמה על העם, ומתעלם מהעובדה שדברי המרגלים היו חמורים והיה בהם כדי לגרום ספק וטעות?
יישוב הדברים לכאורה הוא בכך, שהמרגלים בדבריהם הראשונים, שזוהי ההודעה הרשמית שלהם על מסקנות שליחותם, לא אמרו דבר רע. הם ספרו את העובדות כפי שנתבקשו, באנו אל הארץ, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. יש כאן מילוי של השליחות, ולא יותר. מיד אח"כ כתוב, ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. מבואר, שלדבריהם הנייטרליים של המרגלים העם הגיב בצעקה גדולה, של חוסר באמונה, ואת המעקה הזו בא כלב להסות.
מכאן והלאה גם המרגלים הצטרפו לחרדה ולייאוש. והאנשים אשר עלו עימו אמרו, לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. והוסיפו עוד להוציא את דיבת הארץ רעה, ואמרו גם דברים שלא נראה במציאות בכלל. ובזה בוודאי החמירו את המצב, והגדילו את החשש והפחד, ואת חוסר האמונה של העם, ועל כך נענשו כראוי. אבל השליחות עצמה הסתיימה באופן שלא היה בה כדי להביא את העם למסקנות הרעות, והעם הוא שהוליד את דבריהם הרעים של המרגלים, כדברי משה בפ' דברים.
האם המרגלים היו תמימים ונטולי כוונות רעות? חז"ל בחכמתם ירדו לעומק ליבם של המרגלים, וגילו לנו שהיתה כוונה רעה בליבם עוד מתחילת הדרך, וככל הנראה היה בזה שורש לתגובתם הקשה של העם. הכוונה הרעה הזו, היא שהתגלגלה בסופם של דברים לחטאם החמור, שהגיע אחרי חטאם של ישראל. הרמב"ן מגלה לנו, שגם בדברי המרגלים הראשונים יש כבר שורש פורה ראש ולענה, במילה אפס. אבל זהו רמז שמתגלה בדבריהם, ולא עיקר משמעות המילים, והדיבורים הראשונים שלהם היו, על פניהם, בבחינת עובדות, והפירוש השלילי היה מתוך חוסר האמונה של העם.
אבל, עיקר המשמעות היא שעיקר שליחותם של המרגלים קיבלה אישור אלוקי, והיא לכשעצמה, לא חייבה את הכישלון הנורא של חטא המרגלים.
מקורות :
במדבר י"ג ב', שם כ"ז-ל"ב, דברים א' כ"ב-כ"ג, שם כ"ה-כ"ח, רמב"ן במדבר א' כ"ז.
