ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ד' ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך. ובנוחה יאמר, שובה ד' רבבות אלפי ישראל. הגמ' בשבת מלמדת הלכה, שספר תורה שנמחק כולו, ונשארו בכל הספר פ"ה אותיות בלבד, נשארה בו קדושת ס"ת. הטעם לזה הוא משום ששני הפסוקים הללו, הם, במובן מסוים, ספר בפני עצמו, שיש בו פ"ה אותיות. בלי ספק, האמירה ששני הפסוקים הללו

וכי תבואו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ד' אלוקיכם, ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם, אני ד' אלוקיכם. יש כאן, שני ציווים נפרדים ושונים, שכמובן, יש משותף ביניהם. הציווי האחד מתייחס למלחמה, כשישראל זקוקים לישועה. ומצווה כאן לפנות לד' בתרועה ולהיזכר לפניו,

התורה כללה בדין הנזירות שלושה אבות-דינים. על הנזיר חל איסור שתיית יין, איסור טומאה למתים, ואיסור תספורת. כל אחד מדברים אלה נאסר על הנזיר בלאו מן התורה, ולכל אחד מהם יש כמה וכמה פרטי דינים. אנו רוצים להבין, האם שלושת האיסורים הללו הם שלושה עניינים החלים על הנזיר ונובעים מקדושתו, או שיש בין השלושה הללו דין אחד שהוא מרכזי ומהותי

צו את בני ישראל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וכתב ע"ז רש"י, שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוויים סביב היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן. הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף

ואני הנה לקחתי את הלוויים מתוך בני ישראל, תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלוויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים. כאן מבואר שהקב"ה רוצה לקדש את שבט לוי לעבודה, במקום הבכורות. ואכן, משה נצטווה לפקוד את שבט לוי, מבן חודש ומעלה, לפקוד גם את בכורות ישראל, ולפדות את קדושת הבכורות ולהחילה על

אריכות גדולה מאריכה התורה בתיאור צורת החיים של עם ישראל במדבר. אנו למדים על סדרי החניה של מחנה ישראל במדבר, על חלוקת העם כולו לארבעה דגלים, על מניינם של בני כל שבט, ומניינם של כל השבטים המרכיבים דגל אחד. כל זה מופיע בתורה בפירוט מלא וארוך, שלא תמיד אנו מבינים את משמעותו. כשאנו למדים בתורה את כל זה, אנו מבינים

ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן

בפרשת פנחס מופיעים דיני הקרבת תמידים ומוספים בחול ובכל מועדי השנה. מדי יום מקריבים שני כבשים, האחד בבוקר והשני בין הערביים. בשבת מוסיפים שני כבשים נוספים. קל לראות את מוספי שבת כקרובים לקרבן התמיד ומצטרפים אליו, כאילו בשבת מקריבים תמיד כפול ומכופל. לעומת זאת, במועדים האחרים יש קרבנות רבים ושונים, פרים אילים וכבשים במספרים שונים, ועוד נוסף שעיר לחטאת בכל

משה כבש את ארץ סיחון ועוג. בשונה מעבר הירדן המערבי, אותו כבש יהושע אחרי מות משה, את עבר הירדן המזרחי כבש משה עצמו. על ארצות אלו חלה קדושת ארץ ישראל, והן חייבות במצוות התלויות בארץ, ומאידך, אינן א"י ממש, ולכמה עניינים הן כחו"ל. הגמ' מספרת על יהודי שהתכעס על חברו, ושחטו, ומביאה את תמיהת רבי יוחנן, ונתן לך שם לב

  משה כבש את ארץ סיחון ועוג. בשונה מעבר הירדן המערבי, אותו כבש יהושע אחרי מות משה, את עבר הירדן המזרחי כבש משה עצמו. על ארצות אלו חלה קדושת ארץ ישראל, והן חייבות במצוות התלויות בארץ, ומאידך, אינן א"י ממש, ולכמה עניינים הן כחו"ל. הגמ' מספרת על יהודי שהתכעס על חברו, ושחטו, ומביאה את תמיהת רבי יוחנן, ונתן לך שם