אמרו בגמ', הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימנך, שלחן בצפון ומנורה בדרום. דעה אחרת הובאה בגמ', לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר, אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד. הביאור המעשי של דברי הגמ', מופיע בספר הערוך, הרוצה שיחכים, בשעה שמתפלל יכוון פניו כנגד מזרחית דרומית, הרוצה להעשיר יכוון פניו כנגד מזרחית צפונית. עיקר כוונת הפנים בתפילה, הוא למזרח, אלא שהרוצה להחכים יתכוון למזרח עם נטייה לדרום, והרוצה להעשיר יכוון פניו למזרח עם נטייה לצפון. לזה הביאו סימן, שהמנורה במקדש עומדת בדרום, ואילו השולחן – בצפון. לפי הדעה האחרת ראוי שיכוון האדם תמיד להשגת החכמה, והעושר יבוא בעקבות החכמה. מדברים אלה נובעת ההבנה שהמנורה במקדש רומזת על התורה והחכמה, ואילו השולחן רומז לעשירות ולשפע החומרי. מצאנו בגמ' גם, שאנשי תקוע היו חכמים, מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן. מכאן שהמנורה, שמדליקין בה בשמן, רומזת לחכמה.
רבנו בחיי, בדבריו על השולחן, כתב כך: על דרך הפשט הוצרך השלחן בבית ה' בלחם אשר עליו, להיות שרש דבר שתחול הברכה בו. ועל כן נקרא שלחן, שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם. ועל המנורה נכתב שם, וע"ד השכל, המנורה בשבעה נרותיה תרמוז לתורה הנקראת אור, שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור. וכך באמת ידוע ומפורסם, המנורה רומזת לתורה, ואילו השולחן רומז לעשירות.
אלא שדבר זה מעורר שאלה. בכל מקום שהתורה מסדרת את כלי המקדש, היא מזכירה את השולחן לפני המנורה. יתר על כן, מקרא מפורש הוא, שמקומה של המנורה הוא לנוכח השולחן. ונראה שהמנורה נועדה כדי להאיר את השולחן. השולחן הוא המטרה, והמנורה אמצעי, להאיר את השולחן.
לדברים אלה אמורה להיות גם משמעות מעשית-הלכתית. אם התורה ציוותה לשים את המנורה לנוכח השולחן, מסתבר שאם מסיבה כלשהי לא נוכל להעמיד שולחן, לא תהיה מצווה להעמיד מנורה. יש קושי בקביעה הזו בוודאות, שהרי מבואר בתוספתא, השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זה את זה, ולפ"ז אין מקום לדון על מנורה בלי שולחן. אמנם שמעתי מהגאון רבי אשר ווייס שליט"א, שככל הנראה אין דברי התוספתא מוסכמים להלכה, שהרי אמרו, שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. וכך נפסק ברמב"ם, לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי. וכשאין בית בנוי בוודאי אין שולחן ומנורה. ואם אין הכלים מעכבים זה את זה, יש לדון שהשולחן יעכב את המנורה, שהרי מקום המנורה וייעודה הוא נוכח השולחן. כך גם כתב החזו"א, השלחן מעכב את המנורה, שאם אין שלחן אין מדליקין את המנורה, דלא קרינן בה נוכח השלחן, אבל המנורה אינה מעכבת את השלחן, דבשלחן כתיב צלע צפון, והרי הוא כצלע צפון אף שאין מנורה. וכאן אנו שואלים, איך נבין שהמנורה, הרומזת לחכמה, מסייעת לשולחן הרומז לעשירות.
ונראה שיש כלי נוסף במקדש המכוון לתורה, והוא ארון הברית. בתוכו נמצאים הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדברות, שהם עיקר התורה, כמו שהביא רש"י על הפסוק, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם, וכתב רש"י, כל תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברות. ומה מקום, א"כ, שגם המנורה תרמוז לתורה?
ועומק הדבר שיש שתי בחינות בתורה. הבחינה האחת היא עצם הברית שלנו עם ה', ועצם ההופעה האלוקית שיש בתורה. הבחינה הזו נמצאת בקודש הקדשים, והיא מבוטאת ע"י ארון הברית. זו אינה בחינה הזו, לא בלבד שאיננה נמצאת בשביל משהו אחר, אלא שהיא עצמה שורש כל הקדושה בעולם. העולם כולו נברא בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית.
אבל לעולם אין די בבחינה הזו. התורה ירדה לעולם כדי שיקיימו אותה, וכדי שיקיימו אותה צריכה לצאת הארה מהמקדש אל המציאות. המציאות המשתנה היא שמושכת הארה מן התורה הפנימית החוצה, כדי להתאים את האור הנמשך אל המציאות בעולם. בחינה זו היא סוד התורה שבע"פ, ובה העמל העצום כדי כיצד נכון לנהוג בעולם מתוך התורה הפנימית. הבחינה הזו רמוזה בשולחן ובמנורה. רק מפני שיש שולחן, ויש עולם משתנה, יש מקום לעמל התורה, למשוך אור מארון הברית שבקודש קדשים אל השולחן שבחוץ. ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת, ואת המנורה נוכח השולחן.
מקורות:
בבא בתרא כ"ה ע"ב, משלי ג' ט"ז, ספר הערוך ערך דרום, מנחות פ"ה ע"ב, רבנו בחיי שמות כ"ה כ"ג ול"א, תוספתא מנחות ו' ו', זבחים ס"ב ע"א, רמב"ם פ"ו מהלכ' בית הבחירה הל"ו, חזו"א מנחות סי' ל' ס"ק ח', שמות כ"ד י"ב וברש"י, רש"י בראשית א' א', שמות כ"ה ל"ה.
