ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. כך נצטווה משה כשנסתיימה מלאכת המשכן וכליו, וכך אכן עשה. ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. אמנם חז"ל לימדו שבא' בניסן היה השמיני למילואים. מה שמכריח לומר שבכ"ג באדר הוקם המשכן, ועד כ"ט באדר נהגו שבעת ימי המילואים, ובא' בניסן היה השמיני למילואים. בו ביום התחילה עבודת הכהנים בקדושתם, והתקבלו הקרבנות, ככתוב, ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים. וכך כתבו בתורת כהנים, ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, מכאן אמרו בכ"ג באדר קרבו מילואים. כ"ג ושבעה – הרי שלושים, באחד בניסן שלמו מילואים. כי שבעת ימים ימלא את ידכם – כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן כל בוקר ובוקר, ומקריב קרבנותיו עליו ומפרקו, בשמיני העמידו ולא פרקו. הטעם לחידוש הגדול הזה, שבשבעת ימי המילואים פרקו את המשכן מדי יום, והעמידוהו מחדש, כפי הנראה הוא כדי להעמיד את פירוש המילים בפסוק – ביום החודש הראשון באחד לחודש, תקים את המשכן, וכן, בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן. ואם כבר בכ"ג באדר הוקם המשכן, צריכים אנו לפרש שבא' בניסן הוקם המשכן הקמה שלימה וקבועה. וכך כתב הרמב"ן, על דעת רבותינו, שהוא (א' בניסן) יום שמיני למילואים, טעם הכתוב שתקים את המשכן ויעמוד כן, ולא תורידנו ולא תקימו עוד, כי בנסוע המחנות הלוויים יורידו אותו ויקימו אותו. ביאור דבריו, שכדי לקיים את הפסוק שבאחד לחודש הראשון הקים משה את המשכן, צריכים אנו למצוא הקמה מיוחדת ביום הזה, והוא שזו היתה הקמה שלימה, ואחרונה שעשה משה, שהרי במסעות במדבר, הלוויים הם שפרקו והקימו.
ועדיין לא כלה בזה הדוחק, שהרי בשבעת ימי המילואים נצטוו אהרן ובניו, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. ואם המשכן פורק כל יום, ובלילה לא היה עומד, איך התקיימה המצווה הזו? והשיב על זה רבנו הרמב"ן, ונראה לדעתם כי בשבעת הימים הראשונים היה מקים אותו בבקר בבקר, ועומד כן כל היום וכל הלילה, וכעלות השחר היה מוריד אותו וחוזר ומקימו מיד, כי הכתוב אמר – ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, ואין פתח לאהל רק בעת הקמתו.
הדעת נותנת שצריך סיבה טובה להוציא את הפסוקים מפשוטם, ולהיכנס לדוחק גדול כל כך. והנה מצאנו בחז"ל גם דרך אחרת בביאור הסוגיה, שהרי עה"פ, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא, אמר ר"ע, מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא. שיטה זו מיוסדת על כך שבא' בניסן התחילו המילואים, ושמיני למילואים היה בח' בניסן, ובו מתו נדב ואביהוא, כמפורש בכתוב, ונטמאו להם מישאל ואלצפן. לפי זה חל שביעי שלהם לטהרה מטומאת מת, בי"ד בניסן, ולכן – לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. וכדברי הגמ', ביום ההוא הוא דאינן יכולין לעשות, אבל למחר – יכולין לעשות. ועל כרחנו יש דרך גם ללמוד את הפסוקים כפשוטם, בלי להגיע לדוחק הזה. ובכל זאת, הדרך הרווחת בחז"ל היא, להעמיד ששמיני למילואים הוא היה א' בניסן, ונאלצים להידחק בביאור הפסוקים. אלא שמבקשים אנו לדעת מה היתה הסיבה שהביאה אותם לזה.
ובתוך דבריו הביא הרמב"ן, את מקורם של חז"ל בלימוד הפסוקים. יכול הוקם המשכן בראש חדש, ושרתה שכינה בשמיני בחדש, תלמוד לומר – וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות, מלמד שביום שהוקם המשכן, שרתה השכינה על ידי מעשה אהרן. וכוונת הדברים, הנה בתורה מפורש ששרתה השכינה במשכן כשהוקם, ע"י הענן המכסה את המשכן והולך לפניהם בכל מסעיהם. ובפרשת שמיני, כשהסתיימה עבודת היום השמיני למילואים, ירדה אש מן השמים לקבל את עבודת הכהנים. ובפשטות אלו שתי בחינות בשכינה, האחת היא להוליך את ישראל אל הטוב אשר דיבר ה' עליהם, והשניה, היא לקבל את עבודתם לפניו. הראשונה שייכת למשכן עצמו, שבו שוכן ה' בתוכנו, והשניה שייכת למזבח שבחצר, שבו אנו עובדים לפניו. ואם נלך כדעת רבי עקיבא, וכפשוט של תורה, שתי בחינות אלו של השראת השכינה אירעו בשני זמנים. ענן ה' המכסה את המשכן הופיע בא' בניסן, ואילו האש הגיעה בח' בו.
אמנם הדעה הרווחת בחז"ל מאנה בחלוקה הזו, משום שהשכינה השוכנת באוהל באה מהעבודה שעובדים ישראל לפניו, ככתוב בפרשת התמידים, עולת תמיד לדורותיכם פתח אוהל מועד לפני ה', אשר איועד לכם שמה. ואולי זהו היה מה שהוביל את חז"ל לחיבור הקמת המשכן עם עבודת הכהנים והשראת השכינה, לאחד לחודש הראשון, וכך נצטרפו שתי בחינות השכינה כאחד.
מקורות:
שמות מ' ב' וי"ז, ויקרא ט' כ"ד, ספרא צו מכילתא דמילואים אות ל"ו, ויקרא ח' ל"ג, רמב"ן שמות מ' ב', ספרי במדבר בהעלותך פסקא ס"ח, במדבר ט' ו', מדרש הגדול שמות מ' י"ז, במדבר ט' ט"ו, שמות כ"ט מ"ב.
