ועל מנוחתם יקדישו את שמך. ביארנו למעלה את הדברים, כפי הנראה בדרך הפשט. ישראל יכירו וידעו שמקור השפע והברכה המגיעים אליהם, הוא ה', בייחודו ובקדושתו. אמנם בשם האר"י כתבו, שזהו המקום לכוון למסור נפש, ולהיות מוכן למות על קידוש שמו ית'. ואם כי דברי האר"י נכנסים כראוי למילות התפילה, מבקשים אנו להבין כיצד, מצד תוכן הדברים, מתאימה מסירות נפש למנוחת השבת. וכדי לומר משהו בעניין זה, צריכים אנו להציג בפני הקורא, משהו מהמבנה הכללי של דברי האר"י, וכיון שדבריו הם סודות התורה, לא נוכל להציג כאן כי אם ציור כללי ומופשט של דבריו.
כדי להבין את דברי האר"י, עלינו לדעת שבתורת הסוד מועמדת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל כמערכת זוגית, כמו שמצוי ורווח בדברי הנביאים. כנסת ישראל שעליה אנו מדברים בקשר הזוגי הזה, היא בעצם שורש נשמות ישראל כולם, והבחינה הכוללת הזו, היא שמתחברת ומתקשרת עם הקב"ה בקשר המופלא הזה. הקשר הזה כולל אירועים של קשר חזק, הנתפסים כזיווג עליון. כל אירוע המבטא מפגש של קשר בין הקב"ה לישראל, הוא בעצם זיווג בין הקב"ה לכנסת ישראל, והיהודי הפרטי מצטרף בעבודתו לחיבור הכללי בין ה' לעם ישראל. כך התפילות, ובעיקר תפילת עמידה, השבת והמועדים, שהם ביטויים לקשר בין ה' לעמו, נחשבים בתורת הסוד לזיווגים עליונים, והכוונות לזמנים אלה מתייחסות לזיווג הזה.
האר"י מלמד, שבכל זיווג עליון מוכרח שתהיה השפעה כפולה. בזיווג בשר ודם, גם הזכר וגם הנקיבה תורמים משהו מעצמותם, ובהצטרפות שתי התרומות יחדיו, נוצר הוולד הנולד. בדרך הזו מצטרפים האב והאם ליצור יחדיו את בנם. על הפסוק שנאמר ביצירת האישה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד, אמר רש"י, לבשר אחד – הולד נוצר ע"י שניהם ושם נעשה בשרם אחד. וכך גם בחיבור בין הקב"ה לכנסת ישראל, הקב"ה משפיע אור עליון, אבל גם כנסת ישראל צריכה לתרום משלה, ומצירוף השפע העליון והתחתון נוצר השפע הגמור שאמור לרדת לעולמנו. אלו הם דברי האר"י המתייחסים למילים מתפילת מנחה של שבת. החיבור בין הקב"ה לכנסת ישראל בשבת, מגיע לשיאו בתפילת המנחה, וזהו זיווג עליון, שאין כמותו בשום זמן אחר. לצורך הזיווג הזה, צריכים ישראל לתת משלהם משהו גדול, והוא מסירת נפשם למיתה, וזוהי הכוונה המבוקשת במילים אלה.
אלא שעדיין אין דעתנו שוקטה, משני טעמים. האחד, שאין כוונה זו נראית מתאימה לשבת. הגע בעצמך, זה עתה תיארנו את השבת כמנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח, וברגע אחד אנו עוברים למסירות נפש למיתה? ובכלל, תמוה הדבר שמתרחש זיווג בין ה' לכנסת ישראל, ועמדת הנוקבא בזיווג היא מסירות נפש למיתה? לכאורה זיווג הוא זמן של עונג ורצון, ולא זמן של מסירות נפש.
והאמת, שמצאנו כזאת בדברי האר"י גם בכוונות נפילת אפיים. גם שם כתבו בשמו שהכוונה בפסוק – לדוד, אליך ה' נפשי אשא, הנאמר בעדות המזרח בנפילת אפיים, היא מסירות נפש. הכוונה הזו מצטרפת לזיווג העליון המתרחש בתפילת עמידה. וגם שם נעמוד ונשאל שאלתנו, האם כוונת מסירות נפש מצטרפת לזיווג? הרי הזיווג מיוסד על עונג ורצון, ועל קבלת אהבה ושפע, ולא על מסירות נפש.
ונראה להעלות מחשבה חדשה בסוגיה זו, והיא שגדר מסירות נפש אינו לוותר על החיים בשביל ה', אלא לתת לו יתברך את חיינו, כדי שהוא ינהלם בדרך הראויה לפניו, אל הטוב השלם והגמור עבורנו. מסירות נפש שעליה מדובר כאן, היא וויתור של האדם על שליטתו על חייו, ועל הניהול שלו את מציאות חייו. זהו סוג של מסירות נפש, שהרי טבעו של אדם שהוא חפץ להחזיק את חייו בעצמו, ולהשתדל לנהלם לפי דעתו, רצונו ומחשבותיו. על מסירות נפש כזו מדבר האר"י, ורואה בה נתינה של כנסת ישראל לצורך החיבור עם הקב"ה. כך זה בתפילת עמידה, שעיקר עניינה הוא הפניה אל ה' שידאג לנו ויפעל לצרכינו. נפילת אפיים אחרי התפילה היא סוג של ביטול היציבות של האדם, הנשענת על יכולתו ותבונתו, וההישענות המוחלטת על החסד והאהבה של ה' לישראל.
השבת היא מנוחה של חיבור ודבקות, ביטחון והישענות על ה', והכרה מלאה בטוב האלוקי. יקרה אשר יקרה, גם אם נאבד את חיינו, יהיה זה ביד ה', ולטובתנו, שהרי כל מגמתו היא אהבתנו. החיבור עם ה' בשבת, הוא התמסרות של אמון מלא בה', שהוא ינהל את מציאותנו. זהו קידוש השם המתאים וראוי לשבת, ועל מנוחתם יקדישו את שמך.
מקורות:
נוסח מנחה של שבת, שער הכוונות סדר מנחה של שבת, בראשית ב' כ"ד וברש"י שם, שער הכוונות דרושי נפילת אפיים דרוש ב' ומקורו בזוהר ח"ב דף ע"ב ע"א, תהילים כ"ה א'.
