נאמר בזוהר, בכל שיתא יומי דשבתא כד מטא שעתא דצלותא דמנחה, דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין, אבל ביומא דשבתא כד מטא עידן דצלותא דמנחה, רעוא דרעוין אשתכח, ועתיקא קדישא גליא רצון דיליה, וכל דינין מתכפיין, ומשתכח רעותא וחידו בכלא. ובהאי רצון אסתלק משה נביאה מהימנא קדישא מעלמא, בגין למנדע דלא בדינא אסתלק, וההיא שעתא ברצון דעתיקא קדישא נפק נשמתיה ואתטמר ביה, בגין כך, ולא ידע איש את קבורתו כתיב, מה עתיקא קדישא טמירא מכל טמירין ולא ידעין עלאין ותתאין, אוף הכא האי נשמתא דאתטמר בהאי רצון דאתגליא בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא, כתיב ולא ידע איש את קברתו, והוא טמיר מכל טמירין דעלמא, ודינא לא שלטא ביה, זכאה חולקיה דמשה.
למדנו, בכל יום בשעת מנחה, דין חזק שולט, וכל הדינים מתעוררים. אבל בשבת כשמגיע זמן המנחה, נמצאת בחינת 'רעווא דרעווין', כל הדינים נכפים, ורצון ושמחה נמצאים בכל. ברצון הזה הסתלק משה, כדי שנדע שמשה לא הסתלק בדין, אלא ברצון. לכן לא ידע איש את קבורתו, כמו שעתיקא קדישא, הבחינה העליונה של הגילוי האלוקי נעלמת לגמרי, כך משה במותו נעלם לגמרי. אע"פ שאלו הם סתרי תורה, יש לנו לבאר אותם מעט, כדי שנוכל לתת דעת לגדול הדברים.
זמן תפילת המנחה בכל יום הוא זמן דינים תקיפים. המובן, לכאורה, הוא מפני שהיום כלה עוד מעט. הזמן החולף, והימים הפונים ונעלמים, הם מנוראות חיי האדם, ומתוקפה של גזירת המיתה שנקנסה על העולם כולו, ומכוחה – כל דבר ההווה בעולמו של האדם, אין לו קיום של ממש, והוא נעלם בכל עת. האדם מודע לזמניותם של החיים, ולהיותם חולפים ונעלמים, מה שיוצר בתוכו מועקה בעומדו לפני סיומם של דברים. הנפרד מחברו אל ייפרד ממנו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. הפרידה בין חברים, היא חלק ממציאותה הקשוחה של עולם הנתון לגזירת המוות. בעולם שאין לו גבול, כל פרידה היתה זמנית. אבל בעולמנו שלנו, כל פרידה יש בה משום ביטולה של פיסת חיים, מוות. דבר הלכה, חיבור של המפגש האנושי עם העולם התורני, נותן מקום של נצח בחיים הזמניים והחולפים של האדם. סוף היום הוא שעת הביטול של אירועי היום והמציאות ההווה בו. כפי הנראה זוהי הסיבה שזהו זמן תפילתו של יצחק, איש הדין והיראה. חז"ל למדו את תפילתו של יצחק מהכתוב, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. השדה הוא מקום חיים וברכה, ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. יצחק המסיים את עבודת יומו ואת אירועי החיים שעברו עליו, יוצא אל השדה כדי להפקיד את המציאות המסתיימת אצל אלוקי החיים השוכן בשדה.
בשבת בזמן המנחה, אין דינים בעולם. השבת מפגישה אותנו עם הרצון האלוקי. האהבה והחפץ של ה', הנתונים לעולם החולף ולאדם החי בו. הארת עתיקא קדישא, המסתכלת על העולם מראשיתו לאחריתו, נותנת אחרית ותקווה לחיי האדם הזמניים, ונותנת פשר נצחי לעולמו הכלה של האדם. במבט של השבת, סיומו של היום, איננו ביטולו, אלא השלמתו. החיים החולפים נעלמים מאיתנו, אבל הם נאספים ברצון האלוקי, ועושים שם את תפקידם הנצחי. אימתו של הסריס שמביא אלינו ישעיהו הנביא, הן אני עץ יבש, נובעת מאחיזתו של המוות בחיי האדם הפרטי שאין לו המשך בבנים ובנות. האהבה והרצון האלוקיים הם נחמתו – ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות. שם עולם אתן לו, אשר לא יכרת.
מותו של משה רבנו, כמותו של כל אדם, יוצר תחושה של העלמות וכילוי. כך חשב המן כשנפל הפור להשמדת היהודים על חודש אדר. נפל לי פור בירח שמת בו משה. רבן של ישראל, ומי שהביא לעולם את תורתם, גם הוא בכלל הכיליון האנושי, ויכול אוכל לו. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. המן לא הכיר מהלך כזה, שבו המוות אינו כיליון, אלא השלמה ועליה של החיים בסוד הרצון העליון של עתיקא קדישא. העניין הזה נוגע ליום לידתו ומותו של משה, משום שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, שנאמר, את מספר ימיך אמלא.
נשמתו של משה גנוזה בעתיקא קדישא. מותו של כל אדם, יכול להיתפס, באורה של השבת, כהשלמה ועליה. תבוא בכלח אלי קבר, כעלות גדיש בעיתו. במבט הזה, קבורתו של כל אדם – שם ינוחו יגיעי כח. אבל משה, עניינו הוא הבאת הרצון העליון, רעווא דרעווין, לעולמנו. זוהי אינה מדרגה שיש לה מקום וגילוי בעולמנו, ולא ידע איש את קבורתו. הוא גנוז ברעווא דרעווין של עתיקא קדישא.
מקורות:
זוהר ח"ב פ"ח ע"ב-פ"ט ע"א, דברים ל"ד ו', ברכות ל"א ע"א, בראשית כ"ד ס"ג, שם כ"ז כ"ז, ישעיהו נ"ו ג'-ה', מגילה י"ג ע"ב, קידושין ל"ח ע"א, שמות כ"ג כ"ו, איוב ה' כ"ו, שם ג' י"ז.
