אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת, הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלוקיך. בפשטות יראת שמים היא יראה מאלוקי עולם בכבודו ובעצמו, והשימוש במילה שמים הרווח בלשונות חז"ל, וכן היראה משמו של הקב"ה, כדברי הכתוב, את שם ה' אלוקיך תירא, הם לשונות מושאלים בלבד. אמנם בפסוק הזה, כשמדובר על יראת השם הנכבד והנורא, הדבר צריך תלמוד, ובפרט שהתורה מוסיפה לכתוב אח"כ – את הוי"ה אלוקיך. וצריכים להבין מהו עניין השם שיש מה לדבר על יראה ממנו, הרי לכאורה אין השם אלא מילה שמספרת לנו על בעל השם, ואיזו משמעות יש לייחס לשם עצמו.
ונראה, שאמונת ישראל כוללת כמה שלבים, שיש להעמידם ולבארם באופן נכון בזה אחר זה. השלב הראשון הוא שיש אלו-ה שברא את העולם. השלב השני הוא, שאלוקים מנהיג את העולם ומנהיגו. השלב השלישי הוא שאלוקים מנהיג את העולם בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט. רק מכח ההבנה של דרך ה', מגיעה האפשרות והחובה להתייחס להנהגתו ולפעול למולה. או, במילים אחרות, ליצור קשר עם הקב"ה. אם היינו מניחים שה' פועל בעולם לפי כללים שאין לנו מובן בהם, לא היתה יכולת ללכת בדרכי ה'. גם לא היינו יודעים לפנות אליו בבקשה, בשבח ובהודאה, כי מניין לנו שהוא חפץ בזה, ושומע את תפילותינו.
אמונת ישראל כוללת גם את ההבנה שיש בעולמנו גילוי והארה מאת ה', ושבני אדם יכולים לפגוש את ההארה הזו, וליצור יחס עם ה' בחייהם כאן. אם יש אדם שיודע שיש אלוקים שופטים בארץ, אבל אינו יודע שהאדם יכול לידע את ה' בחייו, ליצור קשר עימו ולעבדו בלב ובנפש, אין די בידיעתו זו כדי להעמיד עבודה שלימה לה' אלוקי ישראל. והגר"א העתיק בשם הזוהר, אין סוף נתגלה וברא את העולם לגילויו ולאשתמודע ליה. ומו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל ביאר הדברים, שיחסה של הבריאה אל בוראה הוא בשני מהלכים. האחד הוא לאשתמודע ליה, ובלה"ק הוא שיכירוהו. כמו שכתוב, ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, ובאונקלוס, ואשתמודע יוסף ית אחוהי ואנון לא אשתמודעוהי. וביחס לה', הכוונה שהמתבונן בעולם יכול להסיק מהמציאות הנראית, שיש בורא ומנהיג לעולם. אבל יש בחינה נוספת, והיא הנקראת גילויו. בחינה זו עניינה שיש יכולת לנבראים לתפוס ולפגוש בחינות של הארה אלוקית.
הדברים הללו מבוססים על מה שלמדנו מן המורה הגדול, שביאר שהעולם כולו מתקיים בשפע אלוקי מתמיד, ואלו דבריו שם: כי העולם משפע ה'. והביא לכך את דברי הנביאים, אותי עזבו מקור מים חיים, וביאר הרמב"ם, שפע החיים, רוצה לומר המציאות, שהיא החיים בלי ספק. וכן דבר הפסוק, כי עמך מקור חיים, רוצה לומר שפע המציאות. והרמח"ל הביא דברים אלה בשם הרמב"ם, ולמד מהם, שכל המתהווה או המתקיים במציאות אינו לא מתהווה ולא מתקיים אלא בהשפעה נשפעת ממנו יתברך. וכפי מציאות ההשפעה כך הוא מציאות הנולד ממנה.
ואם כן הוא, כל מה שישיג האדם בעולם, בעומק הדברים יש בו השגת אלוקות. אמנם טבעה של ההשפעה הזו שהיא מכוסה בכיסויים רבים, עד שהיא מתגלגלת גם בדברים חשוכים ורעים. ומזה לימד רבנו הגר"א, בכל מקום שמגיעה השפעת מעשי האדם יכול להיאחז בו רע, ואין להשתמש שם בשם הוי"ה, ורק בשם אלוקים, שהוא שם שלפעמים הוא חול ולפעמים הוא קודש. ורק בעולם העליון, שם נאמר, לא יגורך רע, משתמשים בשם הוי"ה.
אבל יש בחינות שונות שבהם השפע האלוקי המתגלה בעולם נשאר מצורף ומואר ממקורו, והוא נמצא ונוכח בעולם כדי לגלות משהו מאור ה' לבני אדם.
מהבחינה הזו מגיעה התורה, שכולה תמימה ומשיבת נפש, והיא נמצאת בעולם כדי להאיר באור ה' את נפשות ישראל. לבחינה הזו שייכת גם כל הדרכה שקיימת בבריאה שיש בה כדי להוביל בני אדם אל ידיעת ה' ואל הטוב. בדרך הזה הגיע אברהם לבחינת מעצמו למד תורה. והמובן של זה הוא, שעצם החיים בעולם האירו את האור האמיתי בליבו, והביאו להשיג דרך האמת ולהבין קו הצדק. ואם אחד היה אברהם, שהגיע כך לכל התורה, רבים מבני האדם זוכים לניצוצות של תורה בדרך הזו.
וכלל הדבר הזה הוא עניין שמותיו של הקב"ה, שהם בחינות שונות של גילויים שניתנו לנו בעולם, ואנו זכאים לקרות להם בשמות הקודש, באשר הם הדרך להשיג, ולו במעט, השגת אלוקות. מצוות היראה היא לכבד כל הארה של גילוי אלוקות המגיעה אלינו, כמו שמצאנו שכשפתח עזרא הסופר את ספר התורה לפני העם, נאמר, ויקדו וישתחוו לה' אפים ארצה. וזאת מפני שהתורה היא הדרך העיקרית שניתנה לבני אדם כדי לדעת את ה' ולהשיגו.
ומצוות היראה מחייבת אותנו להתייחס בכבוד וביראה לכל מה שאנו משיגים ומתגלה אלינו ממנו ית'. ועל זה נאמר, ליראה את השם הנכבד והנורא, את הוי"ה אלוקינו.
מקורות:
דברים כ" נ"ח, שם י' כ', ביאור הגר"א לספד"צ א' ע"א, בראשית מ"ב ח' ובאונקלוס, מוה"נ ח"ב פי"ב (קאפח), ירמיהו ב' י"ג, תהילים ל"ו י', דעת תבונות ס' ק', ביאור הגר"א לספד"צ כ"ו ע"א, תהילים ה' ה', בראשית רבה צ"ה ג', עיין רמב"ם הלכות עבו"ז פ"א הל"ג, יחזקאל ל"ג כ"ד, נחמיה ח' ו'.
