יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי, כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב. הדימוי של דברי משה בשירת האזינו למטר ולטל, שנותנים חיים לעולם, מתפרש בדברי חז"ל על התורה כולה. כך ביאר רש"י, תורה שנתתי לישראל שהוא חיים לעולם כמטר הזה שהוא חיים לעולם כאשר יערפו השמים טל ומטר. כשעירים – לשון רוח סערה, כתרגומו – כרוחי מטרא, מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן. ובספרי כאן הרחיבו בזה, ואמרו דברים גדולים בשבח דברי תורה.
אמנם פשוטה של תורה מדובר כאן על דברי השירה, ובהם נמצאות כל הסגולות הללו. ובאמת התורה הפליגה מאד במעלת השירה. כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ואמנם הטעם הכתוב במפורש בתורה הוא, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ומשמעות הדברים שבשירה נכתב מראש שיבואו הצרות האלה על ישראל, וכך ידעו הכל שהצרות האלה משמים הם. אמנם אין הדברים מבוארים כל כך, שיתחייבו כל ישראל לכתוב להם את השירה, וכל אחד מהם ילמד את השירה וידע אותה בעל פה, כמשמעות הלשון שימה בפיהם, וכל זה כדי שתהיה השירה מוכנה להעיד בדור מן הדורות שיהיו בו הצרות הקשות והרעות.
ואחרי השירה נאמר, ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הוא והושע בן נון. ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אליהם, שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם, לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם. המשמעות היא ששימת הלב לעדות ולשירה תביא את ישראל לשמור את כל התורה, ובזה יזכו לחיים. בשירה יש ערך נוסף על העדות שתעמוד לישראל בזמן הצרות. יש בה כח להעמיד את שמירת התורה.
ונראה, שהשירה מלמדת ומעידה על יסודות אמונת ישראל. הכותרת של השירה היא הפסוק המדבר על ה' כמנהיג הכללי, המוביל את העולם בתכנית כוללת של טוב וצדק. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. השירה מפרטת את המהלך בבחירת ישראל וההנהגה המופלאה עימו. מהמחשבה עליו מימות עולם ומשנות דור ודור, ועד הנפלאות הגדולות שפעל עימם במדבר ובתוהו ילל ישימון. כל זה מסביר את הזעם הנורא של ה' בעזיבת ישראל את הברית עימו. וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. אין אנו יודעים לתאר זעם נורא וכואב יותר מזעם על אהבה נבגדת. כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. האש הזו מאיימת לכלות את היקום כולו, אבל האיום חל באופן ממשי על גורמי הזעם – גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה. אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. מועלה כאן הרעיון הנורא של השמדת עם ישראל, אלא שהוא מועלה כמחשבה, אמרתי, ומיד מבואר בפסוק שהדבר לא יכול להתרחש. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה. אם האויב לא היה כל כך טיפש, והיה מבין את משמעות מעשיו, היה רואה בהם את יד ה', והיה אפשר להגיע אתו אל תכלית הבריאה. כביכול, אין ברירה לה' כי אם לחזור לעם ישראל ולהחזירם אליו בנקמה נוראה באויביהם שהם גם אויבי ה', ולהתפייס עימם בגאולה שלימה. בסופו של תהליך, יתגלה ייחוד ה', על ידי גאולת ורפואת ישראל. ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא.
דווקא מתוך גנותם של ישראל, שמתוארת כאן בחריפות שאולי אין כמותה בתורה, עולה גם שבחם. אם מבחינת מה שמגיע לעם ישראל, המצב חמור יותר מכל מה שאפשר להעלות על הדעת, מבחינת האפשרות של הבריאה להגיע לתכליתה, רק עם ישראל הוא הכתובת. על האויב אומר ה', גוי אובד עצות המה, ואין בהם תבונה, ומזה תבין שישראל אינם כן (רמב"ן).
זהו תוכנה של השירה, והיא עד לכל ימות עולם על חומר העניינים וחשיבותם. כמה הברית עם ה' היא מהותית וגורלית, ולא פחות חשוב, מוכרחת.
זוהי הסיבה שחז"ל פרשו את הפסוקים בשבח השירה על התורה כולה. עניינה של השירה שהיא מבארת את ציר התורה בחדות, אבל מה שנאמר בשירה בתמצית בקצרה ובתמצית, הוא התוכן והמסר של כל התורה.
זוהי גם הסיבה שמצוות כתיבת השירה מתפרשת בתושבע"פ כמצוות כתיבת כל התורה. הדבר הזה נראה מתוך פסוקי התורה על המצווה הזו, שנכתבו תוך כדי התיאור על כתיבת ספר התורה כולו על ידי משה, שעל שניהם מבואר שהם עד לישראל על הברית עם ה'.
