בפיוט הושענות האמור אצל האשכנזים בשבת חוה"מ, נאמר – כהושעת זבודיך במדבר סין במחנה, חכמו ולקטו בששי לחם משנה, כן הושע נא. כהושעת טפוליך הורו הכנה במדעם, ישר כחם והודה למו רועם, כן הושע נא. המדובר על הכתוב בתורה בפרשת המן, ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. ופשוטה של תורה, לא ידעו ישראל שביום השביעי לא עתיד לרדת מן, והם מצד עצמם יצאו בשישי לאסוף כבכל יום, אלא שבשונה מכל יום מצאו הם בידיהם כמות כפולה מאשר בימים הקודמים. מבואר בכתוב שהם לא ידעו לפרש את העובדה הזו, והם שאלו את משה, והוא השיב להם, הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר. באמת ה' הודיע למשה מתחילת העניין, שבשבת לא יהיה מן, והוא נמנע מלהגיד זאת לישראל. כך פירשו רבותינו מפרשי הפשט, רש"י, ראב"ע ורשב"ם. רש"י הוסיף וכתב, ראש הטופסתחתית הטופסשלא טוב עשה משה שעיכב את הודעת עניין זה לישראל, ולפיכך נענש, עיין שם בדברי רש"י.
אמנם הפייטן ביאר שישראל בחכמתם הבינו שראוי ללקוט לחם משנה ביום השישי, כדי להכין לשבת, ובזה הורו על דין הכנה, שכל צרכי השבת צריכים להיות מוכנים מלפני השבת, ומחשבתם כיוונה למחשבת שמים. ישר כחם והודה למו רועם, רועם הוא כמובן משה, שאמר להם, הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר. אבל המילים יישר כוחם, רומזים על מה שמצאנו בגמ', שלושה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום. ואחד מהם, שיבר את הלוחות. והסכימה דעתו לדעת המקום, דכתיב, אשר שברת, אמר ליה הקב"ה למשה, יישר כחך ששברת. וגם כאן, הסכימה דעת המקום לדעתם, ואישרה את עמדתם בעניין הכנה לשבת, ואכן לא ירד מן בשבת. חשוב להדגיש שלפי הבנת הפייטן, עיכובו של משה בהודעה לעם ישראל על כך שלא יהיה מן בשבת היה מוכרח, משום שרק כך יכלו ישראל לכוון מדעתם לעניין הכנה לשבת. עכ"פ, יש לנו להתבונן מה העניין בכך שדין הכנה תחילתו בדעתם של ישראל.
הדברים מצטרפים לעניין נוסף שכותב הפייטן. כהושעת גוי מצוין מקווים חופש, דעה כיוונו לבור שביעי לנופש. קשה לדעת מה מקור הדברים בחז"ל. מצאנו במדרשים שישראל במצרים שמרו שבת, עה"פ וירא בסבלותם, אמרו, ראה (משה) שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. אבל במדרש משמע שמשה ידע על השבת ממקור נאמן, ולא היה כאן ברירת יום למנוחה. בביאור דעת זקנים על התורה, נאמר כך, וכאשר גדל משה וראה בסבלותם שהיו משועבדים כל שבעת ימי השבוע בלא שום מנוחה, בא לו אל פרעה אמר, וכי יש אומה שיכולה לעבוד בלי שום מנוחה בעולם, אלו היה נוחין יום אחד בשבוע, דע כי מלאכתך היתה נבחרת ונעשית יפה, אמר לו יפה אמרת, אמור להם שיבחרו להם יום אחד למנוחה, ונעשה להם נס ובחרו להם יום שבת. כאן מבואר שישראל אכן בחרו ביום השבת למנוחתם, אבל לא היתה זו בחירה של דעת, אלא בחירה שרירותית, והיה כאן נס שהם בחרו בשבת. אבל הפייטן שלנו כותב שישראל כיוונו בדעתם לברור את היום השביעי לנופש. ומשמע שהיתה זו חכמה, ומעלה לישראל. וגם אם איננו יודעים את מקור הדברים, נראה להבין שהפייטן מייחס חשיבות גדולה למה שישראל הבינו מעצמם.
המילים 'גוי מצוין', שהפייטן פותח בהם כדי לתאר את ישראל, רומזים כמובן לנאמר בהגדה של פסח, ויהי שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ומשמעות הדברים שישראל במצרים, למרות שירדו מאד במעלתם, והנביא יחזקאל כותב שהם חטאו מאד בגילולי מצרים, מ"מ משהו מאמונת הייחוד היה ידוע להם. הם היו מצוינים שם, משום שהם הבינו שיש משמעות אדירה לזהות שלהם. הם בני האבות, והם נושאים על כתפיהם את האמונה בא-ל אחד, שברא את העולם לטובה, ודרכו היא צדקה ומשפט.ראש הטופס
קשה לדעת בוודאות מה היתה רמתם של ישראל בידיעת ה'. אבל ההבנה שלהם שיום השבת, היום שמבטא את בריאת העולם, ראוי להיות יום של נופש ומנוחה, נובעת מהבנתם שעולם שנברא על ידי א-ל אחד, הוא בהכרח חיובי, וראוי לחגוג את בריאתו. זו היתה גם מחשבתם שראוי להכין לשבת אוכל, כדי להתענג בה מהעולם הנברא. זוהי מעלתם של ישראל שאמונת הייחוד נטועה בם.
מקורות:
הושענות לשבת, שמות ט"ז י"ב-י"ג ורש"י ראב"ע ורשב"ם, שבת פ"ז ע"א, שמות ל"ד א', שם ב' י"א, שמות רבה א' כ"ח, דעת זקנים עה"ת שמות ב' י"א, דברים כ"ו ה', הגדה של פסח, יחזקאל כ' ז'-ח.
