העמדנו שברכת המזון שונה באופייה משאר ברכות, משום שבה באה לידי ביטוי כללות הקשר בין ה' לישראל. על פי זה פרשנו כמה הלכות בברכת המזון, כגון הזכרת ברית ותורה, ירושלים ובית המקדש, והזכרת המועדים בתוך הברכה. גם תוספת ברכה רביעית מדרבנן, שנתקנה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, באה ללמד שהקשר עם ישראל נמשך גם בשעת חורבן. כל זה מתבאר מציווי התורה, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. עיקר הברכה איננה על המזון עצמו, אלא על הארץ, ונתינת הארץ איננה לאדם הפרטי, אלא לכנסת ישראל כולה, ולכן זוהי צורת הברכה.
ונראה להרחיב מעט ביסודות ברכת המזון כדי להשלים את התמונה.
אמרו בגמ', רבי לוי רמי, כתיב – לה' הארץ ומלואה, וכתיב – השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ובפשטות הגמ' העמידה כאן אוקימתא בעלמא ליישב את שני הפסוקים בספר תהילים. אמנם שמעתי מידידי הרה"ג רבי יאיר שילוני שליט"א, שתשובת הגמ' עולה מהמקראות בעצמם, שהרי המשך הפסוק והארץ נתן לבני אדם הוא, לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה. ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. ה' נתן את הארץ לבני אדם כדי שיברכו אותו עליה, ורק החיים על הארץ הם אלו שמברכים את ה'. וזהו התשובה העולה מפשוטה של תורה לסתירת הפסוקים. לה' הארץ ומלואה, והוא נתנה לבני אדם כדי שיברכו עליה את ה'.
ועוד שם בגמ', כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר, גוזל אביו ואימו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר, הלא הוא אביך קונך, ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ויש לעיין מה למדו מהפסוק במשלי, שהרי משם אין להוכיח שהקב"ה הוא אבינו וכנסת ישראל היא אמנו.
ותחילה יל"ע מדוע היה סלקא דעתך שאין פשע בגוזל אביו ואימו, עד שהוצרך הפסוק להדגיש שהוא חבר לאיש משחית. הרי לא היה עולה על הדעת לכתוב, מכה אביו ואימו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית, משום שאין מי שמעלה בדעתו שהכאה דאב ואם קילא מהכאת אדם אחר. ובמצודות דוד עה"פ כתב לבאר, ואומר אין פשע, כי הלא הכל שלי המה אחר מותם. אמנם נראה שהוא מפני שהאב והאם עמלו להשיג את מה שבביתם כדי להאכיל לילדיהם, ולכן סבור הבן שאין פשע בלגנוב מהם. והטעם שבאמת אסור לגנוב מהוריו, וגנב כזה חבר הוא לאיש משחית, הוא מפני שההורים רכשו את הונם כדי שיהנו ממנו ילדיהם, אבל כדי שעל ידי השפע הזה יתקיים הקשר השלם, של האב והאם והילדים. הילד הגוזל מהוריו, גוזל מהם את הקשר שבקשו ליצור, וזהו קרוב לגזל רגיל. חבר הוא לאיש משחית.
ולפי זה נראה שזהו מה שהגמ' למדה מהפסוק. גם הקב"ה ברא את העולם כולו בשביל בני אדם ובשביל הנאתם. ואיזו קפידא יכולה להיות לו על שאנו נהנים מן העולם שברא? את התשובה לזה יש ללמוד מגוזל אביו ואימו, שאע"פ שאב ואם עמלים כדי להביא מזון וצידה לילדיהם, מ"מ מטרתם שתיווצר ע"י השפע מציאות של חיבור של אב ואם ובניהם. ואם המזון נלקח בלי ליצור את הייחס, הרי זה גזל. כך גם הקב"ה ברא את העולם כדי ליצור קשר עם בני אדם, וליצור מכל זה את החיבור בינו, לכנסת ישראל, חברתו ואשת בריתו, ולעם ישראל, בניהם של הקב"ה ושל כנסת ישראל.
וכל זה נלמד מעיקר צורת המצוה, שהרי נצטווינו לברך את ה' על הארץ שנתן לנו, והיא מעולם לא ניתנה ליחיד, אלא לכנ"י כולה. ולכן ברה"מ היא נקודת חיבור כללי של האדם הפרטי עם כנ"י ועם הקב"ה. מכאן נובעים אותם דינים מיוחדים שיש בברכת המזון. ואע"פ שדרשות חז"ל על חובת ברכה נאמרו גם על ברכה ראשונה, מ"מ שורש כל ברכות הנהנין הוא בברכת המזון.
ובגמ' אמרו, משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. ואין בזה קושי שלא ברכו על הארץ בזמן משה, ולא על ירושלים בזמן יהושע, ואעפ"כ הכל מדאורייתא, שהרי התורה ציוותה לברך על הארץ, אלא שקודם שניתנה הארץ, וקודם שנבנתה ירושלים ונבנה המקדש, אין מקום לברך עליהם, ומשניתנו, הפכו לחובה מן התורה.
אמנם משגלינו מארצנו, חרב המקדש, וחרבה ירושלים, לא בטלה החובה לברך עליהם. על הארץ עדיין אנחנו מברכים בהודאה, משום שלעולם ארץ ישראל שלנו היא, ואין לאומות העולם אחיזה בה, כדברי הרמב"ן עה"פ ושממו עליה אויביכם. אמנם על המקדש ועל ירושלים אנו מברכים בברכת בקשה ותחינה, מחד, אי אפשר שלא נכלול את יסודות הקשר בברכת המזון, שהרי זהו גדר המצווה, ומאידך איננו יכולים להודות על מה שאיננו בידינו, ואנו מקיימים את היחס למקומות אלו ע"י בקשה.
וצריכים אנו לפרש מהו היחס בין המזון שאוכל איש ישראל בחו"ל, לארץ ישראל הרחוקה ממנו, העומדת בשיממונה. ובמילים אחרות, מפני מה ברכת המזון בחו"ל היא מן התורה.
מקורות:
דברים ח' י', ברכות ל"ה ע"א וב', תהילים כ"ד א', שם קט"ז ט"ז-י"ח, משלי כ"ח כ"ד, דברים ל"ב ו', משלי א' ח', ברכות מ"ח ע"ב, ויקרא כ"ו ל"ב וברמב"ן שם.
