אחד המורים שליט"א הסיק שמי שסיים תפילתו ועקר רגליו, בלי פסיעות לאחוריו, שיכול לחזור למקום שהתפלל שם, ולפסוע ג' פסיעות. וזה קשה לקבלו, משום שגדר הפסיעות הוא הפרידה מהשכינה שעמדה כנגדו בשעת התפילה, כמו שהראנו בלשון הרמב"ם, וקבעו שיפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך. ואם כבר סר משם, מהו העניין בפסיעותיו. ונראה שהוראה זו טעות היא. ואע"פ שאמרנו שמי שסיים להתפלל והתעכב במקומו בלי לפסוע, אין השכינה כנגדו, ומותר בכל דבר שבקדושה ואפילו בלימוד תורה ובשאר תפילות, מ"מ כל שעומד באותו מקום, שייך לומר שהוא נוהג כבוד בשכינה שעמדה שם, והוא נפרד ממקום שעמד בה לפני השכינה. אבל אם כבר הלך משם, שוב אין כאן שום שייכות. כך נראה מסברא, אבל לעניין מקור הדברים צריכים אנו להאריך מעט, וכדלקמן.
כתב השו"ע: גם שליח ציבור צריך לפסוע שלוש פסיעות כשמתפלל בלחש, וכשיחזור התפילה בקול רם, אינו צריך לחזור לפסוע שלוש פסיעות. ובהגה"ה, ואם לא התפלל בלחש רק בקול רם, פוסע שלוש פסיעות אחר תפילתו בקול רם.
ובמשנ"ב כתב, דסומך על הפסיעות של הקדיש שאחר ובא לציון, אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה, והלל ואבינו מלכנו, כולם לסדר התפילה באים, וקדיש של אחריהם חוזר עיקר על תפילת שמונה עשרה. ומכאן הסיק הרב הנ"ל, שמועילה פסיעת ג' פסיעות גם אם עקר כבר רגליו, וחזר לאחר מכן למקום שהתפלל שם. וזה כמו שהחזן יוצא בפסיעותיו שאחרי קדיש תתקבל, למרות שהפסיק בנפילת אפיים ובקריאת התורה. אמנם יש לפקפק בהבנה זו.
הנה הב"י הביא הדין שאין הש"ץ פוסע ג' פסיעות בסיום חזרת הש"ץ ודייקו מלשון הרמב"ם, אח"כ הביא את טעם הדין מדברי התרומת הדשן, שסומך על ג' הפסיעות שעושה בסוף קדיש תתקבל. אח"כ הביא את דברי האבודרהם שאם לא התפלל הש"ץ בלחש לפני שהתפלל חזרת הש"ץ חייב לפסוע ג' פסיעות, וכתב הב"י שהאבודרהם חולק על דברי התרומת הדשן, וכוונתו, שלדברי התרומת הדשן שלושת הפסיעות בסוף הקדיש אמורים לפטור גם את תפילת היחיד שלו, דמאי שנא. וע"כ הבנת האבודרהם היא שלא הטריחו את הש"ץ אבל אם זו היתה תפילת היחיד שלו, פשיטא שהוא חייב לפסוע, דמפני מה יפטרוהו.
ולפי זה, השו"ע שלא הביא את דין האבודרהם, ס"ל כהתרומת הדשן, ולכן גם אם לא התפלל הש"ץ לפני חזרת הש"ץ פטור מפסיעת ג' פסיעות, משום שהפסיעות של אחר הקדיש מועילות.
אמנם הרמ"א שהוסיף את דברי האבודרהם, אולי חולק על המחבר, ואינו סובר את סברת התרומת הדשן, אלא שלא הטריחו את הש"ץ ולפי דבריו לא שמענו שאפשר להיפטר ע"י פסיעות שנעשות אחר הפסק. אלא שהמשנ"ב בחר להביא את טעמו של התרומת הדשן, ומשמע שהוא סובר שגם הרמ"א יכול לקבל את סברת התרומת הדשן. וכך ביאר באמת בהמשך את דין האבודרהם במי שחזרת הש"ץ היתה עיקר תפילתו גם ביחיד, וז"ל המשנ"ב , פוסע שלוש פסיעות, דמתחילה צריך לפסוע ולהיפטר על התחנונים של עצמו, כגון אלוקי נצור, ואח"כ צריך (לפסוע) אחר הקדיש, על התפילה שהתפלל על הציבור (ודברים אלו הם מן הלבוש). היינו לפי ההנחה שגם הרמ"א מסכים עם התרומת הדשן.
והיינו, שהמשנ"ב בא לקיים את דברי האבודרהם גם להבנת התרומת הדשן, וביאור הדברים, שהקדיש הוא המשך וסיום של תפילת העמידה של חזרת הש"ץ, ולכן מועילה פסיעת ג' הפסיעות שאחריו גם לעצם חזרת הש"ץ, והרי זה כאדם שנזקק לנקביו באמצע תפילתו, כשחוזר וממשיך התפילה, פוסע לאחריה גם על החלק הראשון של התפילה. אבל אם זו היתה תפילת היחיד שלו ג"כ, הנחת הלבוש שבכה"ג אומר אחר התפילה תחנונים, ולכן צריך לפסוע גם בנפרד, משום שהקדיש אינו יכול להיחשב המשך תחנוני היחיד שלו.
ולפ"ז אם נמנע החזן מלומר תחנונים בכה"ג, אין טעם שיפסע ג' פסיעות בפני עצמו, שהרי אין כאן תפילה נפרדת, והקדיש שיאמר הוא המשך לתפילתו, ובזה יפטר בג' הפסיעות שאחרי הקדיש. אבל לדברי הב"י, אם אנו מקבלים את סברת האבודרהם, אלא שאת הש"ץ לא הטריחו, ואם זו תפילת היחיד שלו וודאי הוא מחויב.
ועכ"פ נראה שאין שייך שאדם יחזור למקום התפילה בשביל לפסוע לבד, ורק שחוזר להמשיך תפילת הציבור בקדיש, יכול לקיים הפסיעות לאחר סיום תפילתו. ואפילו אם ירצה אותו הש"ץ להוסיף תחנונים במקום שהתפלל בו, לא יועיל כלום, משום שאין תחנונים אלה שייכים לתפילה שהתפלל שם.
וגדולה מזו נראה לומר, שש"ץ המתפלל חזרת הש"ץ, אין חובת הפסיעות חלה עליו במסוים, ואם אחר המשיך תפילתו יוצא הציבור באותן הפסיעות שיפסע הש"ץ השני. שהרי לא היתה כאן תפילת היחיד אלא תפילת הציבור, והציבור הוא שמחויב להיפרד מן השכינה, ואין שום חסרון שיעשה זאת הש"ץ השני. אבל על תפילת היחיד של הש"ץ אין שום דרך שיפסע האדם לאחר שעקר ממקומו.
ועדיין צריכים אנו תוספת ביאור במשמעות מי שפוסע לאחריו אחרי שהמתין זמן מרובה לחברו המתפלל מאחוריו, שהרי אם הכרענו שבשעת ההמתנה אינו כעומד לפני המלך, איך יכול לאחר מכן להיפטר מהשכינה בדרך כבוד, וצ"ע.
מקורות:
רמב"ם פ"ה מתפילה הלי"ב, שו"ע או"ח קכ"ג סעיף ה', משנ"ב שם ס"ק י"ח, בית יוסף או"ח ס' קכ"ג, משנ"ב שם ס"ק כ'.
