אמרו בגמ', שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי, מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא. כך נשאלה שאלה לפני רבי תנחום, האם מותר לכבות נר של אש לפני חולה בשבת. הגמ' מאריכה בדברי אגדה על הערך העצום והנצחי של חיי האדם, ומסכמת, ולעניין שאילה דשאילנא קדמיכון, נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה. בהשקפה ראשונה אין כאן יותר מאשר משחק מילים, שהרי אין כאן שום נידון עם כיבוי נר של בשר ודם, אלא עם חילול שבת, ואותו הדיון היה עם היה צריך בשביל החולה לעשות מלאכה אחרת, כמו בישול או קצירה. ועוד, שהשבת שאותה אנו דוחים בפני נשמת וחיי אדם מישראל, היא בוודאי נר של הקב"ה, ולמה היא נדחית מפני האדם, גם אם הוא נר של הקב"ה? והנה, כל צורת סוגיית הגמ' כאן היא דרשה שניתנה בפני העם, ויכול הטוען לטעון שבדרשה אמרו החכמים דברים נאים כדי לפתוח את לב העם. ולענ"ד, גם אם יתכן שחז"ל בדרשותיהם השתמשו בדיבורים נאים כדי לפתוח ולעורר את ליבות השומעים לקיום התורה, גם אם לא היו אלו דיבורים של אמת תורנית, אין סברא שמסדרי הש"ס יכניסו לתלמוד דברים שאין בהם כדי ללמדנו דרכי תורה. כמאמרם על דברי הנבואה, נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה. ולכן נראה שנכון לחקור אחרי הבנה נכונה בדברי אגדה אלו.
ונראה לומר, שהמשמעות הראשונה של דברי הגמ' היא שהשבת היא בבחינת נר של בשר ודם, ולא נר של הקב"ה. ואע"פ שאמרו חז"ל שקדושת השבת היא קביעא וקיימא, ואינה תלויה בישראל שיקדשו אותה, אבל שמירת השבת היא תפקידם של בני אדם, ולא של בורא העולם. ואילו קיום האדם אינו מוטל על האדם עצמו, אלא ה' הוא בורא האדם ושומר דרכו. ואם אנחנו קוראים כך את דברי הגמ', זהו הטעם האמיתי שכל מצוות התורה נדחות מפני פיקוח נפש, כמו שכתב רש"י, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל. וזהו שאמרה הגמ' כאן, שכיבוי הנר הוא כיבוי נר של בשר ודם, ובזה רמזה על ביטול ודחיית השבת, שהיא נר המוטל על בני אדם להדליקו, לעומת חיי האדם עצמו, שהוא נר של הקב"ה, שהוא חפץ בו והוא עיקר מגמתו.
ועומק העניין, שהקב"ה נתן את התפקיד של תיקון העולם והשלמתו בידי האדם, אבל את קיומו של העולם, לא הסכים הקב"ה להפקיד בידינו, אלא הוא קבוע ומיוסד בדרכי הטבע, ומשמעות הדבר, שאת קיום העולם השאיר ה' בידיו. דבר זה נראה לכל מי שמתבונן במציאות, אבל הוא התבאר היטב בתורת רבנו האר"י. הוא לימד שיש זיווגים האחראים לקיום העולם, והם תדירים ואינם תלויים במעשי האדם, ויש זיווגים שעניינם הוא לתת מוחין, והם נועדו לקדם את העולם אל תכליתו, והם תלויים במעשי בני אדם. ואע"פ שאדם אחד פרטי יכול לשלוח יד בנפשו, ובוודאי הוא יכול למות מכח מחלה, בפרט אם חבריו לא ישמרו עליו, אבל החובה לשמור עליו היא יותר עליונה ויקרה אצל ה', ולכן היא דוחה את החיוב לשמור את השבת ולתקן את העולם.
אמנם נראה, שיש עוד עומק בדברי האגדה האלו. המשמעות הישירה של שביתת השבת היא שבשבת האדם אינו לוקח על אחריותו את העולם, ולכן הוא אינו עסוק בתיקון העולם ובסידורו. במובן הזה, בשבת, האדם אינו רשאי לנגוע בעולם. אמנם, כיון שהשבת כוללת בתוכה גם בחינה של מנוחה ושביעות רצון, איסור המלאכה מקבל גם אופי אחר. לא רק שהאדם אינו רשאי לפעול וליצור בעולם, אלא הוא אינו חש צורך בכך. מבחינת המבט של השבת העולם כפי שהוא בשעת כניסת השבת, נמצא במצב ראוי וטוב, ואין מקום לשנות אותו. הבנה זו התבארה בדברי חז"ל שאמרו, כשתבוא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה. על העולם כפי שהוא אנו אומרים, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן.
מנקודת מבט זו, הנר הדולק בשבת צריך היה לדלוק, וטוב שהוא דולק. לכבות אותו זה קלקול של משהו נכון וראוי. ולמה אנו מורים לכבות את הנר? מפני שככל שהמציאות שלפנינו ראויה ומתוקנת, ואנו משבחים אותה ומברכים עליה את ה', עדיין כולה היא מציאות של חול ולא של קודש, אמצעי ולא מטרה, ורק האדם מישראל הוא נר ה' נשמת אדם. הנר שעליו היה מדובר הוא באמת נר של בשר ודם, שהרי אדם הדליקו. אבל כל הבריאה כולה, וכל דבר שבגלל פיקוח נפש היינו מתירים לשנות אותו, הוא בבחינת המציאות הנמוכה של העולם, מציאות של חול. רק האדם הוא תכלית הבריאה, והכל בשבילו, כמאמר חז"ל במשנה, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. לכן ראוי לקלקל את הבריאה הנפלאה בשבת, בעבור חיי האדם, נרו של הקב"ה.
מקורות:
שבת ל' ע"א וב', מגילה י"ד ע"א, פסחים קי"ז ע"ב, רש"י סנהדרין ע"ד ע"א, את דברי האר"י תראה בס' כללות האילן לרמח"ל פ"ג מי"ב, רש"י עה"ת שמות כ' ח', תהילים צ"ב ה', משלי כ' כ"ז, סנהדרין ל"ז ע"א.
