ביארנו למעלה את עניין אמירת בשכמל"ו אחרי פסוק ראשון של שמע, כהשלמה לייחוד ה', שמתארת את חלות ההארה האלוקית על העולם התחתון. ע"פ זה מבואר מה שנאמר בגמ', משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי. והוספנו לבאר מתוך דברי מו"ר הגר"ל מינצברג זצ"ל, שאמירת ברוך שם היא שבח שראוי לאומרו אחרי הזכרת השם, ופסוק ראשון של שמע הוא כהזכרה רבתי, ולכן אומרים אחריה ברוך שם. אמנם מצאנו מקור נוסף בדברי הגמ' שם, שבמעשה שהיה אמר יעקב אבינו ברוך שם, ואנחנו אומרים אותו בחשאי, כדי להבדיל בין מה שאמר משה בתורה, לבין מה שלא אמרו, אלא יעקב אמרה, וכלשון הגמ', אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו, לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו, אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. ובפשטות אין דברים אלו מובנים. וכי יש צד שאנו חוזרים על דברי יעקב אבינו, הלוא כל כולנו עסוקים בקיום מצוות ה' בתורה, ומה שאינו כתוב בתורה אינו בכלל המצווה, ומה לנו עם מה שאמר יעקב אבינו? ובפרט, שיעקב אבינו לא אמרו כי אם במקרה שאירע, ומה שייכות יש לזה לקריאת שמע שאנו קוראים בכל יום?
ודברי הגמ' הובאו ברמב"ם, הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחוזר וקורא כדרכו, ואהבת, עד סופה. ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו, שבשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציוום וזירזם על ייחוד השם, ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. ושאל אותם ואמר להם, בניי, שמא יש בכם פסולת, מי שאינו עומד עימי בייחוד השם, כעניין שאמר לנו משה רבנו, פן יש בכם איש או אישה. ענו כולם, ואמרו לו, שמע, ישראל: ה' אלוקינו, ה' אחד, כלומר, שמע ממנו, אבינו ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. פתח הזקן ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח זה ששיבח בו ישראל הזקן, אחר פסוק זה.
ושמעתי בעניין הזה דברים נפלאים מידידי הגאון רבי נתן רוטמן שליט"א. ידועים דברי הרמב"ם בפירוש המשנה, במה שנאמר במשנה שאיסור גיד הנשה, אע"פ שהוא כתוב בתורה בספר בראשית, לא נאסר אלא מסיני. וכתב ע"ז הרמב"ם, ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר. לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום, אין אנו עושין אלא במצוות הקב"ה על ידי משה רבינו עליו השלום, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו. כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי, אינו מפני שהקב"ה אסר אותו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצווה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי. וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו עליו השלום מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו על ידי משה רבינו שנימול כמו שמל אברהם אבינו עליו השלום. וכן גיד הנשה, אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצות משה רבינו עליו השלום. הלא תראה מה שאמרו "תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני", וכל אלו מכלל המצוות.
ועיין בספר מורה הנבוכים שהאריך הרמב"ם בעניין הזה, כיצד התורה היא שלימה לגמרי, והיא מיוסדת על השלמת המציאות, ואין בה חלקים שונים ונפרדים. וחלק מהבהרת העניין הוא הידיעה שהנביאים שקדמו לתורה כולם, איש מהם לא הזהיר אף אדם במצוות שהגיעו מיד ה'. וחלקם של האבות היא בבירור יסודות האמונה בלבד, לא במצוות מסוימות.
ומתוך הדברים עולה, שהכלל הגדול שהניח הרמב"ם, שכל התורה בידינו היא מפי משה בסיני, אינו מתייחס לאמונת הייחוד שבידינו. ובאמת האמונה היא בידינו מורשה מהאבות הקדושים. וכן היה כשנצטווה משה ללכת להוציא את ישראל ממצרים, ושאל לפני קונו, והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה', הקפיד עליו, כמבואר בגמ', והזכיר בפניו את מעלתם של ישראל כמאמינים בני מאמינים. ירושה בידינו האמונה מאבותינו. וכך אמרו ישראל בשירת הים, אלוקי אבי וארוממנהו, וברש"י, לא אני תחילת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה, ואלוקותו עלי מימי אבותי.
ואלו דברי הרמב"ם ביחס לאמירת בשכמל"ו. הרמב"ם הוסיף שאמירת ברוך שם, נותנת פירוש חדש לפסוק הראשון. בעוד שפשוטם של דברים המילים שמע ישראל הם פנייתו של משה לישראל, שמעו ותבינו, ה' אלוקינו ה' אחד. כל זה כחלק מתורת משה השלימה, שהיא תמימה ומשיבת נפש. אמנם יש פירוש נוסף למילים אלו, והוא, שאנו אומרים לישראל אבינו, ה' אלוקינו ה' אחד, כדרך שאמרו שנים עשר בני יעקב לאביהם בשעת מיתתו, כשציוום וזרזם על ייחוד ה' ועל דרך ה'. ואנו מצטרפים בזה, כל בית ישראל לדורותיהם, אלא אבינו ישראל, ואומרים לו, ה' אלוקינו ה' אחד.
ולפי זה התלבטו חז"ל מה לעשות עם שתי המשמעויות של הפסוק שמע ישראל, וכיצד משאירים את פשט הדברים מתוך תורת משה, ומוסיפים גם את הביאור העולה מדברי יעקב, והתקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי, כדי להדגיש שיש מקום לשמע בלי בשכמל"ו, ויש מקום להוסיף בשכמל"ו.
מקורות:
פסחים נ"ו ע"א, רמב"ם פ"א מקריאת שמע הל"ד, דברים כ"ט י"ז, פי' המשנה לרמב"ם חולין פ"ז מ"ו, שמות ד' א', שבת צ"ז ע"א, שמות ט"ו ב' וברש"י.
