כתב הרמב"ם, מנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחילה פרשת ויכלו, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ובדברי הרמ"א נאמר, שמוסיפים לפני ויכולו את המילים 'יום השישי, ונרמז השם (הוי"ה) בר"ת. וצריכים אנו קצת טעם לתוספת זו, על פי הפשט.
והנה במי שלא קידש בליל שבת, שמקדש ביום בברכה, כתב הרמ"א שלא יאמר ויכולו. ובפשטות ההבנה היא, שאמירת ויכולו מתייחסת למעבר מיום שישי לשבת, ולכן אין מקום לאומרו בשבת בשחרית. ויש לפרש הדברים, ששורש השבת היא יום ששבת בו הקב"ה, בירכו וקידשו על בריאת העולם בששת ימי המעשה. ובאמת הקב"ה סיים את מלאכת הבריאה כבר ביום השישי, ומכח השלמת המלאכה ביום השישי קבע ה' את השבת. וכבר הבאנו למעלה את דברי רבנו האר"י, שכבר ביום השישי מאירה הארת שבת, ונראה שזה מפני שכבר ביום השישי נסתיימה מלאכת הבריאה, ונקבע שיום המחרת יהיה יום שביתה.
ונראה שמפני זה אנו אומרים יום השישי לפני אמירת ויכולו, וכאילו אמרנו שביום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ונסתיימה מלאכת שמים וארץ, ועל זה נקבעה השבת.
והגר"א כתב בביאור אמירת 'יום השישי' לפני ויכולו, הטעם, משום דקאי אתוספות שבת. לדבריו, אנו מזכירים בקידוש ליל שבת את יום השישי, כדי לבטא שקדושת השבת חלה גם לפני כניסת השבת, ביום שישי. ולפי זה אין אנו מתכוונים בהזכרת היום השישי לבטא את סיום הבריאה ביום שישי, אלא לקדושת השבת החלה בסוף היום השישי. ובאמת זהו חידוש גדול, שאפשר להחיל קדושת שבת בזמן שאינו שבת. ובמכילתא דרשב"י דרשו מהכתוב זכור ושמור, דין תוספת שבת – זכור ושמור זכרה עד שלא תיכנס, ושמרה משתיכנס, מכאן שמוסיפים מחול על קודש בכניסתה וביציאתה. ולמדנו שהאפשרות לקדש זמן של חול בקדושת השבת, הוא מפני שהשבת נועדה להיזכר ולהישמר בכל ימי השבוע, כהוראת הפסוק בעשרת הדברות. וזוהי, לדעת הגר"א, ההוראה בהזכרת יום השישי לפני ויכולו.
אמנם הגר"א בדבריו מציין למדרש רבה, וזהו מה שנאמר שם, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש, ובה נגמרה מלאכת העולם, על כן כתיב השישי. ובדברי המדרש משמע שהאפשרות לקדש זמן בערב שבת בקדושת השבת, היא משום שבזמן הזה כבר הושלם מעשה הבריאה ונגמרה מלאכת העולם. אמנם אין די בזה, לכאורה, שהרי תוספת שבת נוהגת גם במוצ"ש, וסברא זו של סיום הבריאה אינה שייכת למוצאי שבת.
ונראה לבאר הדברים, שעניין השבת הוא ביחס שהיא יוצרת לבריאה כולה. והיינו, שהעולם שאנו מכירים הוא מלא בחסרונות, בטעויות, בחטאים ובכאבים. וכבר היה מי שטען שהעולם כולו הוא הבל הבלים, ואין בו שום יתרון. ולהתייחסות הזו יש מקום במיוחד למי שמצפה לראות בעולם את האור האלוקי של הבריאה, וכשהוא מתבונן במציאות הוא יכול להיות מלא אכזבה. ובגמ' הובאה מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל האם נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, או שנוח לו שלא נברא יותר משנברא. ומבואר שם, נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. וברור הדבר שאם היינו נשארים בתפיסה הזו, כל יחסנו לעולם היה של ייאוש וחוסר טעם, ולא היה מקום תביעה וקריאה לאדם שיתקן את העולם, ולא יקלקלנו. ומניין יהיו לנו צדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.
וסוד התיקון של העולם ויחסנו אליו הוא בשבת. וזה מפני שהשבת מלמדת שהקב"ה שמח בעולם שנברא, והוא ייעד אותו לשביעות רצון ולנחת רוח מהמציאות. ואע"פ שאנו חיים כך רק בשבת עצמה, ובכל ימות השבוע אנו תופסים את המציאות כמונחת בין הטוב ובין הרע, ומשתדלים בכל כוחנו להכריעו לטובה. ככתוב, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אמנם מדי שבוע, בבוא יום השבת, אנו מסירים את המשקפיים שלנו, ולובשים את המשקפיים האלוקיות, ומסתכלים על העולם בעיניים שלו ית', ורואים כיצד העולם הזה הוא בבחינת טוב מאד.
ובוודאי אין מבט זה מאיר את עינינו בשבת בלבד, ובצאת השבת אנו שבים לחיות בעוני ובחושך העוה"ז. השבת נועדה להאיר לנו אור, שיחול ויתייחס למציאות העולם הזה, שנדע שזהו העולם שה' חפץ בו לתקנו על ידינו. ועל הנאמר בנוסח התפילה, ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו, כתב רבנו הגר"א, נוהו הוא העוה"ז, שהוא הנוי של ה', ולכאן שלח את האדם לתקן את נוהו של ה'.
וזהו עניין תוספת שבת, שקדושת השבת מלמדת שהקב"ה השלים מלאכתו, והעמיד את העולם בתיקונו, כדי שעבודתנו בו, תתקן את הכל ותשיב את החסר לשלימותו. ולכן תלו במדרש את היכולת לקדש זמן ביום השישי בקדושת השבת, בזה שהבריאה הושלמה כבר לפני השבת, והיא מוכנה להיתקן בכללותה על ידי עבודתנו. וכל ימות השבוע אנו זוכרים את השבת ושומרים אותה, שומרים במובן של – ואביו שמר את הדבר, ומזה דרשו במכילתא את עניין תוספת שבת, שיש מקום לקדושת השבת בימות החול.
ונראה שזוהי המשמעות של שם הוי"ה שנרמז במילים 'יום השישי ויכולו השמים', שרק מחיבור ימות החול עם השבת, עולה שם הוי"ה, שהוא שם המפורש. דהיינו, מידיעת שמחתו של ה' בעולם, אנו יודעים להחיל שמו ית' על העולם הנברא, שהוא מגשים את רצונו הטוב של ה'.
מקורות:
רמב"ם פכ"ט מהלכות שבת הל"ז, שו"ע או"ח סע' רע"א סעיף י' וח', שער הכוונות שבת עניין שנים מקרא ואחד תרגום, ביאור הגר"א שו"ע או"ח סי' רע"א, מכילתא דרשב"י שמות כ' ז', בראשית רבה ט' י"ד, עירובין י"ג ע"ב, דברים ל' ט"ו, סדר הוצאת ס"ת בשבת, ביאור הגר"א לספר יונה, בראשית ל"ז י"א.
