הבאנו למעלה את ספקו של הביאור הלכה אם מותר לתקוע בשופר במקום מטונף. וכתב, לכאורה לא שייך זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שעכ"פ אסור להזכיר שם, ולאמר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי? האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי? לא מצינו כן בשום מקום וצ"ע. ובהמשך, ואפשר שהטעם (לאסור לתקוע בשופר בבית הכיסא) הוא דכיון דקי"ל דצריך כונה לצאת ידי המצווה שציונו הש"י, זה גופא ג"כ חשיב כדברי תורה, ולא גרע מהרהור בד"ת. וגם י"ל בפשיטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל הוא עבודה ואין לעשות עבודת ד' דרך בזיון דהוא בכלל ביזה מצוה. וגדולה מזו אמרו, דאסור לצחצח שופר של ר"ה במי רגלים מפני הכבוד, והוא רק הכשר מצוה וכ"ש המצוה עצמה.
נקודת המוצא היא שאין איסור לקיים מצוות בבית הכיסא. ראשית, משום שלא מצינו דין כזה בשום מקום, ושנית, משום דלא יצוייר שאסור להיכנס לבית הכיסא כשהוא לבוש בבגד שיש בו ארבע כנפות עם ציצית. אמנם לאידך, מביא הבה"ל שני טעמים שמתוכם יש לאסור לקיים מצוות בבית הכיסא. האחד, משום שמצוות צריכות כוונה, הכוונה למצווה היא כדברי תורה, והשני, שקיום המצווה הוא עבודה לפני ה', ואין לעשות עבודה דרך ביזיון.
ומה שכתב הח"ח שהכוונה לקיים מצוה היא כתלמוד תורה, יל"ע בזה. שהרי אמרו, תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין. חפץ שהשתמשו בו לדבר שבקדושה, קדושתו קיימת ונתפסת בחפץ, והחפץ חייב גניזה. ואילו חפץ שמשתמשים בו למצווה אינו מתקדש ואינו חייב גניזה. וכמו שאמרו ביחס לנ"ח, וכי נר קדושה יש בו, ושם המדובר הוא גם על שעה שהנר דולק למצוותו. ולכאורה נראה שהכוונה לעשיית מצווה אינה כתלמוד תורה, שהרי אין במצווה קדושה כלל.
וצ"ל, שהבה"ל שאומר שהכוונה לעשות מצווה היא כתלמוד תורה, אינו מתכוון לפשוטם של דברים, ובוודאי אין מצווה דומה לתורה. אמנם י"ל שכוונת עשיית המצווה היא עבודה ופנייה לה', ופנייה זו יש לאסור לעשותה בבית הכיסא, כמו ת"ת. ונראה עוד, ששני הטעמים שכתב הבה"ל לאסור עשיית מצווה בבית הכיסא מתאחדים, שהרי מהו הטעם שכוונה מעכבת בעשיית מצווה, לכאורה הסיבה היא כי רק הכוונה מעמידה את מעשה המצווה כעבודה לה', ולדעה זו העבודה היא מהות המצוה וצורתה, וכוונת הדברים היא שעצם המחשבה אודות ה' וההכרעה לעשות מעשה עבודה לפניו יש בה קדושה ואסור לעשותה בבית הכיסא כתלמוד תורה. ואם כן הוא, כבר עצם מעשה המצווה הוא פנייה ועבודה לה', ואסור לבזותו בעשייה בבית הכיסא.
אמנם נראה לומר, שלא מסתבר שכל עשיית מצווה היא כמעשה עבודה לפני ה', וייאסר לעשותו בבית הכיסא. ולכאורה גדר המצוות הוא שהתורה מעצבת את חיי האדם. ומה שאמרו בגמ', וכי נר קדושה יש בו, הרי שראו שבלתי אפשרי לחשוב שהנר מתקדש בקדושת המצווה, ולכאורה מדוע הדבר הוא נמנע? הרי בוודאי המדליק נר חנוכה מודיע הנס, ומוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו. ועל כרחך יש כאן עיקרון יסוד, שהמצוות שייכות למציאות העולם, ולא חלה עליהם קדושה. וזהו לכאורה יסוד העניין שתשמישי מצווה נזרקין. ואפילו סוכה, שחל שם שמים עליה, לאחר קיום המצווה היא נידונת כתשמישי מצווה, ונזרקת.
ומסתברא שגם כוונה לקיים אין בה קדושה, שהרי המחייב לשמוע בקול ה' ולהאזין לציוויו בוודאי מתייחס לכל מקום, ואין מקום פנוי ממנה. ולכאורה מסתבר שאפשר לכוון לעשות מצווה במקום שאינו נקי. תן דעתך, הרי יש מצוות שצורת קיומן הוא במקום שאינו נקי, כמצוות עונה ופריה ורביה. ואע"פ שאפשר לדחות ראיה זו, בטענה ששאני מצוות אלה שזוהי צורת קיומן העקרונית, בבחינת מצוותו בכך. אמנם נראה שיש בזה ראיה לכלל דברינו, שמהות המצוות אינה אלא החיים ע"פ רצון ה'.
אמנם גם אם נקבל את דברי הבה"ל שאת כל המצוות אסור לקיים בבית הכיסא, י"ל שכל זה הוא דווקא במצוות שגדרן הוא עבודה לפני ה'. אבל אולי נכון לומר שיש מצוות שגדרן אינו עמידת עבודה לה', אלא צורה ודרך חיים שהתורה מצווה עלינו. למשל, הפורע חובו לחברו, או הנותן צדקה לעני, שאין ספק שהוא מקיים מצווה עשה דאורייתא, אבל יתכן שהמעשה עצמו נעשה כלפי חברו, ולא כלפי ה', ולכאורה יהיה מותר לקיימן בבית הכיסא.
ויתכן שמצוות אלו אינן צריכות כוונה לקיים בהן מצוות עשה של תורה, ודי בזה שהוא חושב על חובו ורצונו להיטיב לחברו. ודעת החפץ חיים בזה ברורה ומפורשת, שהרי כך כתב, הנה חז"ל אמרו, האומר, סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני – הרי זה צדיק גמור. ואין סתירה לזה ממה דקיי"ל, מצות צריכות כונה, והינו, שיכוון לשם מצוה, דהכא נמי קמכון לשם מצוה, אך שהוא רוצה, שייטיב לו השם יתברך גם כן עבור זה, על כן מצוה שלמה היא. פשטות דבריו, שדינא דמצוות צריכות כוונה חל על מצוות צדקה כמו על כל מצווה דאורייתא.
אמנם יש מקום לראות את הדברים באופן אחר. ויש להביא כאן את דברי הרמב"ם שדן האם יותר ראוי לקיים את המצוות מצד הציווי, או מפני שלב האדם מתאווה לקיים המצווה ושלא לעבור על האיסור. ומכריע הרמב"ם שיש בזה חילוק בין סוגי המצוות. המצוות המוסריות, שעומד מאחוריהם ערך מוסרי, יותר ראוי שלא יהיה באדם שום רצון לנהוג בניגוד למצווה, ואילו המצוות השמעיות, המיוסדות על שמיעת הציווי, ראוי שיקיימם האדם מפני הציווי. ובספר קובץ שיעורים, כתב לחלק בין שני סוגי מצוות לעניין כוונה. מצוות שגדרן הוא עשיית המעשה המצווה, לעומת מצוות שעניינן הוא התוצאה, שבהן נקט בפשיטות שא"צ כוונה, וה' יאיר עינינו במצוותיו.
מקורות:
ביאור הלכה תקפ"ה, מגילה כ"ו ע"ב, שבת כ"ב ע"א, עיין רמב"ם פ"ד מהל' חנוכה הלי"ב, סוכה ט' ע"א, אהבת חסד להח"ח ח"ב פכ"ג, ר"ה ד' ע"א, שמונה פרקים להרמב"ם פ"ו, קובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ג ו'.
