מעלת הטבילה במקווה בערב שבת, אין לה מקור בתלמוד, כי אם בספר הזוהר ובדברי האר"י. בזוהר נאמר שרב המנונא היה עולה מן הנהר, והאר"י לימד לטבול בערב שבת, וגם לימד את הכוונות הראויות לטבילה זו. ובפשטות גדר הטבילה שנזכרה בתורה בכמה מקומות הוא לטהר מן הטומאה, וצריך ביאור מהו עניין טבילה לתוספת קדושה.
ובאמת מצאנו גם בתורה טבילה שאין מגמתה להסיר טומאה, אלא להוסיף קדושה, והיא בעבודת יום הכיפורים, שהכהן הגדול טובל גם כשהוא מסיר את בגדי הזהב שעובד בהם עבודת חוץ, ולובש בגדי לבן לצורך עבודת פנים, וגם כשהוא מסיר את בגדי הלבן ולובש את בגדי הזהב לעבודת חוץ. אמנם עדיין צריכים אנו ללמוד ולדעת, מהו עניין הטבילה לתוספת קדושה, הרי הטבילה מופיעה בתורה בכל מקום במילים, ורחץ במים את בשרו, ומובן מקומה של רחיצה זו במסיר טומאה מעליו, אבל מהו עניינה בנכנס לתוספת מעלה וקדושה.
ומו"ר הג"ר לייב מינצברג זצ"ל, ביאר במה שדרשו רז"ל על הכתוב בפ' שמיני, אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, וברש"י הביא מחז"ל לדרוש, אך מעין ובור מקוה מים, המחוברים לקרקע אין מקבלין טומאה, ועוד יש לך ללמוד – יהיה טהור הטובל בהם מטומאתו. ובפשטות הבנת הכתוב היא שהמים המחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה, וצ"ע ללמוד מפסוק זה שמים אלה גם מטהרים. וביאר מו"ר זצ"ל, שביסוד הדבר המים מטהרים ברחיצה, ובזה גם מים שאובים אמורים לרחוץ ולטהר. אמנם אין הדין כן, ומים שאובים אינם מטהרים, וזה משום שהם נטמאים מן הטמא הטובל בהם, ואי אפשר שמים הנטמאים יטהרו. ועל כן, ממה שנאמר על המים המחוברים – יהיה טהור, שאינם מקבלים טומאה, למדנו שרק הם מטהרים את הטמאים. ואם כנים הדברים שרחיצה היא המטהרת, איך אפשר להבין שיש טבילה שבאה להוסיף קדושה.
ובפרט שמבואר בתורה שהכהן טובל גם כשמחליף מבגדי זהב לבגדי לבן, וגם כשמחליף מבגדי לבן לבגדי זהב, ולכאורה, גם אם יש טבילה לתוספת קדושה, איך נוכל להבין את הטבילה גם מבגדי לבן לבגדי זהב, וגם מבגדי זהב לבגדי לבן. ואם אחת מהעבודות קדושה מחברתה, מדוע צריך טבילה גם כשיוצא ממנה לאחרת. ונראה לבאר שכל מעבר מבחינה לבחינה, מחייב את הכהן להסיר את הבחינה הקודמת, כדי שיוכל להיות פנוי ומחויב לבחינה הבאה וחלה עליו. וכפי הנראה קדושת יום הכיפורים דורשת שכל עבודותיו ייעשו בשלמות ובמחויבות מלאה, ולכן צריך להסיר לגמרי את המחויבות הקודמת.
והאר"י כתב לבאר את כוונת הטבילה לכבוד שבת, בזה הלשון, דע כי צריך האדם לטבול ב' טבילות, זו אחר זו. והא' היא להפשיט בגדי החול של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוספת. וכמעט נראה מלשונו, שהאר"י למד את עניין טבילה זו מטבילת הכהן ביוה"כ, שהוא צריך לטבול כדי להסיר את הבגדים הקודמים. ואע"פ שאת הבגדים עצמם הוא מסיר בידיו ע"י שפושטם מעליו, עדיין כדי לעבור בעצמו ממצבו הקודם, הוא צריך טבילה.
והכהן הגדול ביוה"כ טובל בכל פעם רק טבילה אחת, ומסתמא מונחים בה שני העניינים, להפשיט את הבגדים הקודמים, ולהיות מוכן ללבוש את הבגדים הבאים לעבודה העומדת לפניו. אמנם בהנהגת החסידות שהאר"י מלמד, נכון לטבול פעמיים, ולייחד טבילה להסרת בגדי החול, וטבילה נוספת לכניסה אל הקודש.
ועוד כתב שם האר"י, תכווין כי המקווה הוא סוד, ואין עניינינו לפרט ולבאר את הסודות, ואח"כ תכווין להמשיך במקווה הזה את הנחל העליון. ונראה שהאר"י בא לבאר את סוד הרחיצה, שמחד עניינה הוא להסיר משהו, אמנם האר"י למד שכח הניקיון והטהרה שבמים מבטא בחינה מיוחדת של הארה אלוקית. וכן הוא בכל ענייני העולם, כמו שכתב הרמח"ל – כנגד כל מה שנמצא בנמצאים השפלים, נמצאים למעלה כחות נבדלים (רוחניים), שמהם משתלשלים ויוצאים השפלים האלה, הם ומקריהם. ונמצאים הכוחות ההם שרשים לנמצאים השפלים האלה, והנמצאים השפלים ענפים ותולדות לכוחות ההם.
ומבאר האר"י, שכח הניקיון שבמים נמשך מהנחל העליון, שהוא מידת הרחמים העליונה, שבה טמון הכח לנקות את האדם מחטאיו וטומאתו. ועיין בדבריו בעניין נטילת ידיים של שחרית, שהמים המטהרים את הידיים יש בהם בחינה של י"ג מידות של רחמים, שהרי מידות אלו יש בהן כדי לכפר ולנקות את החוטאים, והמים המנקים בטבעו של עולם יונקים משם. אלא שהאר"י מוסיף שהמקוה, שהוא המקום שמסוגל לקבל את המים הטהורים ולשמרם, יש בו בינה מיוחדת, שהרי מציאות העולם בדרך כלל יש בה כדי לאפשר שליטה של קלקול ורע. ואלו דבריו על המשכת הנחל העליון, לתוך המקווה.
והוסיף האר"י ללמד, שכח הטהרה שיש במים שייך לסוד השבת. והמשמעות היא שהשבת מייצגת את הרצון האלוקי העליון להיטיב לנבראים, והיא מגלה שהרצון הזה הוא יסוד הבריאה והוא שולט במציאות, באופן שאין דרך לדחותו. הטוב שבבריאה נשאר קיים, ואין הרע מבטלו. ההארה הזו, שדינה להסתתר בכל ימות עולם, כדי להשאיר את האדם על פקודתו ועל משאו, לתיקון הרע. אבל בהתגלות ההארה הזו בשבת, ומאירה הבחינה של ניצחון הטוב על הרע, והקדושה נוכחת עם מנוחה, נפתחת האפשרות לטהר הכתמים ולרפא המכאובים.
מקורות:
זוהר ח"ב קל"ו ע"ב, שער הכוונות עניין ערב שבת, ויקרא ט"ז ג' וכ"ג, שם י"א ל"ו וברש"י, דרך ה' לרמח"ל ח"א פ"ה אות ב', שער הכוונות נטילת ידיים שחרית.
