המצווה לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, נתפרשה בגמ', והיא מובנת היטב. כבוד השבת דורש מהאדם לבא אל השבת כשהוא נקי, ואיברים אלה הם מתלכלכים יותר מכל הגוף, ולכן הקפידו על רחיצתם וניקיונם. גם בהלכות אבלות מצאנו שהקילו ברחיצת פניו, ידיו ורגליו יותר מרחיצת שאר גופו, והדברים מתאימים ומובנים.
אמנם רבנו האר"י הניף את ידו וביאר בדרך הסוד עניין זה, וכתב בו סודות גדולים ועמוקים, שכמובן, לא נרחיב בהם כאן. אמנם מתוך יסודות הדברים וכללותם, נביא כאן מעט מן המעט ונאיר בו את עינינו.
ראשית, האר"י מלמד שהסרת הלכלוך מפניו, ידיו ורגליו של אדם בערב שבת, מבטאת את הסרת הקליפות והמזיקים האוחזים באדם בימות החול. הרעיון הזה קל להבנה מתוך הבנה של המבנה העקרוני של תורת הסוד. כל פעולה שיש בה תועלת גשמית, ויש לתועלת הגשמית משמעות בעבודתו של אדם לפני ה', יש לה גם משמעות סודית ופנימית, שהרי כלל יש בידינו, שהעולמות מקבילים זה לזה.
אבל האר"י ממשיך ללמדנו תוספת עומק ותוספת הבנה. המזיקין האלה מגיעים לפני שבת, והם חפצים לקבל שפע מהארת השבת. בשבת עולה הקדושה השייכת לישראל לעולמות העליונה, והיא מזדווגת שם עם מקור השפע. הקליפות מעוניינות להידבק ולהצטרף לשבת, ואז יוצאת שלהבת אש כדי לסלק אותן שלא יקבלו שפע מהארת השבת. הקליפות דבקות בפניו, ידיו ורגליו של אדם, והמים החמים מכילים בתוכם את שלהבת האש שבכוחה לסלק את הקליפות, ולהשאיר את האדם נקי להיות כולו מואר בסוד השבת. ואע"פ שדברים אלה חתומים וסתומים בעולם המושגים של תורת האר"י, נראה שיש להראות איזושהי נקודת הבנה בדברים הללו, כדי שנוכל כולנו לספוג משהו מהם אל חיינו ואל קדושת השבת.
פניו, ידיו ורגליו של אדם, הם שלושת הנקודות בגוף האדם, שהאדם יוצא בהן החוצה, ופועל בעולמו של ה'. הפנים משמשים לפנייה לבני אדם אחרים. הידיים משמשים לעשייה ופעולה במציאות. והרגליים משמשים להליכה. זוהי גם הסיבה ששלושה איברים אלה הם מגולים, ולכן הם גם מתלכלכים יותר משאר הגוף.
האר"י בכמה מקומות מלמד שבאיברים אלה נדבקים מותרי הדינים. ביאור הדברים, שכל פעילות שהאדם פועל בעולם, יש בה חיכוך והתנגדות. מה שהאדם חפץ ורוצה לעשות ולפעול בעולם, אינו מתאים למציאות לגמרי, והמפגש עם המציאות יוצר חיכוך. החיכוך וההתנגדות, מעוררים לפעולה את הדינים והגבורות. כל תקשורת שיש בין שניים המתנגדים זה לזה, מעוררת כעס. הכעס במידה מסוימת נחוץ ומתאים למצב, והוא מתבקש מתוך היחסים בין הצדדים. אבל, מלמד האר"י, שכל התעוררות של דינים, מתפשטת ומתרבה יותר מהנחוץ והמתאים. אם מישהו סירב בתוקף לבקשה שביקשתי ממנו, אע"פ שהסירוב היה צודק וסביר, הסירוב מותיר מרחק וכעס גדול ממה שהיה נכון, והוא הופך למזיק.
כל תקשורת של אדם עם אדם אחר, דרך הפנים, כל פעולה שאדם פועל במציאות, עם הידיים, וכל צעד שאדם עושה ברגליו, מפגיש את האדם עם התנגדות ומפעיל אצלו זעם וכעס. הרגשות השליליים הללו נדבקים לפניו, ידיו ורגליו של אדם. נקודות הפסולת הללו, מצטרפות לכל פעולותיו הבאות, המוטות כך לכיוון השלילי, בלי מחשבה מיוחדת של האדם, בגלל האווירה השלילית שבה הוא נמצא, כתוצאה מכל החיכוכים שכבר עבר, ונדבקו בו ובחייו.
כשמגיעה שבת קודש, ונפתחים שערי השמים להארת הרצון העליון, מבקשות גם הקליפות להצטרף להארת השבת, ולקבל משם כח ועוז להמשיך את התנגדותם. בסופו של דבר השבת מעידה על הרצון העליון של ה' בבריאה, והרצון הזה מתייחס גם לצדדי השלילה בעולם. כניסה לשבת תחת ההשפעה השלילית של הקליפות, עלולה לתת להם משהו מהארת השבת ומברכתה, ולחזק, ח"ו, את הרע בעולם.
לכן צריך לרחוץ פניו, ידיו ורגליו לפני כניסת השבת במים חמין. המים החמין הם השלהבת שהוזכרה בזוהר, חום המים יונק מן השלהבת הזו, וממנו כח לכלות ולסלק את מותרי הדינים הדבקים בפניו, ידיו ורגליו.
האר"י מלמד לכוון בשעת הרחיצה שהמילה שלהבת, ניתנת לקריאה כ-שבת לה'. ללמדך שהארת השבת לא יכולה באמת להיות מקור לחיזוק הקליפות ומותרי הדינים. השלהבת הבאה מן השבת, מחזיקה בתוכה את הרצון העליון של הכל, והוא מביא איתו רחמים גמורים ופיוס מלא החל על כל הבריאה. ידועים דברי הרמב"ן בפירוש התורה, שמבאר מדוע אין במוסף לשבת שעיר לחטאת, כמו בכל המועדים, וז"ל שם, אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום, והמשכיל יבין.
נמצא א"כ, שהתשובה למזיקין המנסים להידבק בהארת השבת, מגיעה מכח השבת עצמה. הדבקות בשבת, איננה יכולה לתת כח לקפידות ולמזיקין, משום שהשבת מביאה בכנפיה ריכוך ופיוס של כל הקפידות. במסכת אצילות, למדו מן הכתוב במזמור שיר ליום השבת, בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון, להשמדם עדי עד, שבשבת טמון כח להשמדת המזיקים והרוע בעולם. ולדעה אחת שם, זמן ההשמדה הוא בערב השבת. בירור מקומו של הטוב בעולם, ושורשו המוצק ברצון העליון, מבטל אחיזת כל רע. ובנוסח כגוונא דאינון, שמקורו בזוהר, נאמר בשבח השבת במילים אלה – וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מנה.
מקורות:
שבת כ"ה ע"א, מועד קטן ט"ו ע"ב, שער הכוונות דרוש ערב שבת, פירוש הרמב"ן לבמדבר כ"ח ב', תהילים צ"ב ח', מסכת אצילות מהדורתנו סי' ט"ז, זוהר ח"ב קל"ה ע"ב.
