דין מוסכם הוא, שבעל קרי מותר בדברי תורה וקדושה מן התורה, וכל מה שיש בו הוא תקנת עזרא. ולכאורה יל"ע, הרי הרחקת צואה וערווה ממקום הקריאה, למדנו מפרשת מחנה מלחמה, שכתוב בו, כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. והבאנו למעלה את דברי הרמב"ן בפירוש התורה, כי המחנה כולה כמקדש ה'. וממנו נלמד למקום התפילה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות, ולכל מראה העיניים. ומשמעות הדברים שכשאנו מזכירים שמו, ומשבחים אותו, ולומדים את תורתו, מגיע הוא אלינו לשמוע תפילתנו ותורתנו, וממילא אנו דנים מקומות הזכרת השם כמקום השראת השכינה. ולכאורה כל זה הוא מדאורייתא, והוא בא מהבנת חז"ל את מה שכתוב בתורה. ולכאורה, מדוע לא נלמד מפרשה זו לאסור על בעל קרי להתפלל וללמוד דברי תורה, כמו שמפורש בפסוק שבעל קרי שוהה מחוץ למחנה המלחמה, ככתוב, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור, מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבא אל תוך המחנה. והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבא השמש יבא אל תוך המחנה.
ותראה עוד, שכל הדיונים בחז"ל לאסור תורה ותפילה לטמא מחמת קריו, הביאו כמה טענות ומקורות לאיסור, כמו מה שאמרו בברייתא שבגמ', והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה – יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע. מכאן אמרו, הזבים והמצורעים ובאין על נדות, מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים. ולא עלה על לב להזכיר פרשת מניעת בעל קרי ממחנה מלחמה.
ונראה, שקים להו לחז"ל, שטומאת הגוף שחלה על האדם כתוצאה מראיית קרי, אינה שונה במהותה מכל טומאות הכתובות בתורה, כטומאת שרץ וטומאת נבלה ומת, ואין בהן סתירה לתורה ולתפילה, ולהשראת השכינה הכרוכה בהן. ואינה נוגעת אלא לקדושת המקדש וקדשיו, שעניינם הוא הפרישה מן החיים הרגילים בכל ענייניהם. ולכן שם מחייבת קדושת המקום את שילוח הטמאים משם, כל טמא כדינו. אבל השכינה השורה במקום תפילה ותורה אין לה עניין לזה כלל.
ואין הדעת מיושבת בתשובה זו כלל. ראשית, מסתברא מילתא שדין שילוח בעל קרי ממחנה מלחמה אינו שייך בכל הטומאות. הרי בוודאי אנשי המלחמה טמאים בטומאת מת, ולא יעלה על הדעת להוציא טמא מת ממחנה מלחמה. ואפשר לומר שמחנה מלחמה דינו כמחנה לוויה, שמסלקים ממנו כל טמא בטומאה היוצאת מן הגוף, כדדרשינן בסוגיית פסחים, לחלק שלוש מחנות, לשלוש דרגות טומאה, אקרא דכתיב, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אמנם יותר נראה שטמאים בטומאות אחרות היוצאות מן הגוף, אינם משולחים ממחנה מלחמה. והטעם לזה, שטומאת קרי יש בה צד ערווה, והיא באה מן הערווה, ולכן טומאתה סותרת השראת השכינה של מחנה מלחמה.
גם יל"ע, מדוע באיסור שאסרו חכמים לבעל קרי ללמוד תורה ולהתפלל, תלו הדבר בטבילה ובטהרה מטומאת הגוף, הרי לכאורה סיבת הניגוד בין בעל קרי לתורה ולתפילה, היא בגלל קלות הראש שיש בקרי, והאם טומאת בעל קרי הכתובה בתורה, שייכת לעניין קלות הראש? ותן דעתך, שפולטת שכבת זרע, שחוזרת ונטמאת וחייבת טבילה נוספת, והיא נאסרת בתורה ובתפילה. ובסוגיא דמתן תורה בגמ', נקטו שטעם החיוב שנתחייבו ישראל לפרוש מן האישה לפני מעמד הר סיני, הוא כדי שנשותיהם לא תהיינה טמאות מחמת פליטת ש"ז. ולא שמענו מעולם שפרשו ממעמד הר סיני שאר טמאין. ועל כרחנו דין טומאת בעל קרי הוא המשך מהערווה והקלות ראש שיש בקרי, ולכן הטומאה הבאה בעקבותיה אסורה במחנה המלחמה. וא"כ, מדוע לא עלה על הדעת לאסור על טמאי קרי לעסוק בתורה ובתפילה.
ונראה שחז"ל קבלו שטומאת בעל קרי, שהוא טמא עד טבילה ועד הערב שמש, קשורה ונובעת מעניין קלות הראש והערווה הכרוכים בהוצאת ש"ז. ולכן במעמד הר סיני, היה איסור שישתתפו שם כל מי שטמא מחמת קרי, אפילו פולטת ששימשה מיטתה ונטהרה, ולאחר מכן חזרה ופלטה ש"ז, שלכאורה כבר אין כאן השפעה של קלות הראש. ועל כרחך שזוהי הצורה שהתורה נתנה לטומאת קרי, אבל שורש הטומאה הוא עניין קלות הראש. אבל שאר טומאה היוצאת מגופו אינה מפרעת במתן תורה כלל. ויתכן לומר שכל גדרי הטומאה שיש בתורה לא נהגו קודם מתן תורה כלל. ובעל קרי נאסר במעמד הר סיני אלא מפני קלות הראש, אלא שדנו את פרטיו לפי הגדרים הקבועים לכך בתורה.
אלא שקבלו חז"ל, שטומאת בעל קרי, שהיא הרחבה של התורה ליחס שלנו לקלות הראש שלו, אינה עניין לתורה ולתפילה ולשכינה השורה שם. והטעם הוא שהרחבה זו שייכת לכבוד ולקדושה שצריכים לנהוג במקדש וקדשיו, שגדרם הוא מקומות ועניינים המופרשים מניהול החיים הכללי, ומיוחדים לכבוד ה'. אמנם תורה ותפילה, שבוודאי הם חלק מן החיים ברגילותם, אין בהם מניעה מטומאה זו. אמנם הערווה עצמה, בוודאי מנועה ממקום תורה ותפילה לגמרי. תן דעתך שאסרו לשמש מיטתו אפילו במקום ספרים קדושים. ועדיין סוגיות אלה צריכות ביאור, וה' יאיר עינינו.
מקורות:
דברים כ"ג י"א-ט"ו, רמב"ן שם, ברכות כ"ב ע"א, דברים ד' ט'-י', פסחים ס"ו-ס"ח, במדבר ה' ב', שבת פ"ו ע"ב.
