אמרו בגמ', אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש, רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא, דכתיב, כל הנשמה תהלל יה. מאי טעמא דרב חסדא דכתיב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וברש"י, הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים. והנה אם יש צואה בסמוך לאדם הקורא, לכו"ע אסור לקרות ק"ש, ותפילתו תועבה, ואיך תהיה צואה שעל ידו והוא קורא ק"ש? ועל כרחנו אין המדובר בצואה ממש, שיש בה כדי להגדיר מקומו כמקום שיש בו צואה, ואולי הצואה מכוסה ומועטת. והכוונה, שאם האדם המתפלל נמצא במקום צואה, בוודאי אסור להתפלל, שהרי הוא המתפלל, וכולו נמצא במקום צואה. אבל כאשר הצואה מועטת, והיא מכוסה, הנידון הוא האם קדושת המקום חלה על האדם בכללו, או על כל אבריו, שגם הם שותפים בתפילתו. או שרק כללות האדם, הראויה לשם נשמה, היא המהללת, ורק היא צריכה להיות במקום קדוש וטהור. ותראה איך העמידו חז"ל את דבריהם בסוגיה זו, שיש כאן וויכוח בצורת העמידה של האדם לפני ה', ובאיזה אופן העמידה הזו דורשת טהרת מקום.
ויל"ע בדברי רש"י, שכתב שהחוטם והפה הם בכלל ההילול, וצואה כלשהו במקומות אלו אוסרת לקרות ק"ש, ויתכן שי"ל שההלל נעשה ע"י הנשמה, ולא על ידי הגוף כלל, וצ"ע.
אמנם צואה במקומה, מבואר בגמ' שהחמירו בזה, ואסור לקרות ק"ש. ובגמ' הקשו מאי שנא מהיתרא דרב הונא, והשיבו, שצואה במקומה נפיש זוהמה. וברש"י, חמה היא, שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה. ולכאורה יש כאן הבדל במציאות בין צואה הנמצאת בכל גופו, לצואה הנמצאת במקומה, ומהי הסברא דכל הנשמה תהלל יה? ותראה, שרש"י כתב בביאור דברי רב הונא, שרק הנשמה משתתפת בהלל, ולכן צואה על בשרו של אדם אינה אוסרת לקרוא ק"ש, אא"כ יש צואה על הפה ועל החוטם. הרי שגם צואה מועטת יש בה כדי לאסור ק"ש, ובשאר הגוף צואה זו אינה אוסרת משום שהאיברים אינם שותפים בתפילה, ומה הוא גדר הדברים בצואה במקומה שאוסרת?
ונראה שגדר הדברים הוא שצואה שריחה קשה, כמוש"כ רש"י, אין גדרה שהמקום ההוא מלוכלך, אלא האדם כולו, וממילא היא אוסרת.
ויש לעיין איך הדין באדם שעשו לו ניתוח, והתקינו יציאה חדשה לצואה. במצב כזה הצואה יוצאת לתוך שקית, שאוטמת היטב את המקום, ולא יוצא שום ריח משם החוצה. פעם בכמה שעות מחליפים את השקית, כשהיא מלאה צואה. מציאות זו מעוררת כמה שאלות. חדא, שאין האדם יודע אם כבר יש צואה בשקית, או לא. שנית, קשה להיות ברורים שהמקום נקי לגמרי. ולכאורה, הצואה שם היא כמו צואה במקומה, וייאסר עליו לקרות ק"ש.
והגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, כתב להתיר במצב שהאדם אינו יודע אם יש צואה בשקית, מתוך ההנחה שצואה מכוסה אינה אסורה אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. ואין בכך תשובה ללכלוך המצוי שם ודבק לגוף, וגם אינני יודע איך מכריעים שזהו איסור דרבנן ולא דאורייתא.
וראיתי בספר חשוקי חמד לגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שהביא כמה סברות כדי להתיר להתפלל ולקרוא ק"ש כשבשקית יש צואה. סברא אחת, שכיוון שאין זה המקום הטבעי ליציאת צואה, אין זה נקרא צואה במקומה. וסברא זו היתה אפשרית אם החילוק בין צואה במקומה לצואה שלא במקומה היה חילוק של דין, אבל מבואר בגמ' שהחילוק הוא במציאות, שצואה שם היא חמה וזוהמתה מרובה. ולכאורה מבחינה זו הצואה בשקית היא כצואה במקומה. גם הלכלוך הדבק שם בגוף, אין שום סיבה לחלק בינו לבין צואה הדבוקה במקומה.
וסברא נוספת הוזכרה שם, שרק במקום הטבעי ליציאת צואה, נאמרו הלכות צואה. ודוגמה לדבר הובאה שם, שיוצא דופן אינו נקרא נולד לכמה דינים. ודברים אלה אין בהם שום סברא, ואינם אלא דברי תימה, שהרי לא נאמר שום דין בצואה לבד שהיא מסרחת, וזוהי מציאות ולא דין, וממילא אין שום משמעות למקום יציאתה. והדמיון ליוצא דופן אינו נכון כלל, משום שילד יוצא דופן אינו שונה בשום דבר מילד אחר, וההבדל הוא רק בהגדרת הלידה. ויש מי שכתב שצואה בתוך השקית היא כצואה בפנים, וגם זו סברא קשה מאד, שהרי השקית איננה חלק מן הגוף כלל.
ולי נראה, שצואה במקומה, כיון שזוהמתה מרובה, ממילא צורת הדברים היא שהאדם תופס עצמו כמלוכלך, והוא צריך לנקות עצמו, וזהו שמגדיר את הלכלוך כחל על האדם בכללו, ואסור לקרות ק"ש. משא"כ צואה מועטת ויבשה, שנמצאת על אברי האדם, אין די בצואה הזו כדי להגדיר את האדם מלוכלך, והלכלוך מתייחס רק למקומו, והאיברים האלה אינם חלק מן התפילה. אמנם כשהצואה בשקית, וצורת הדברים שאין מנקים את המקום מיד, אלא לאחר זמן, אין זה נקרא שהאדם מלוכלך, ומותר לקרות ק"ש.
מקורות:
ברכות כ"ה ע"א וברש"י שם, תהילים ק"נ ו', שם ל"ה י', יומא ל' ע"א וברש"י, מנחת יצחק ח"ו סי' י"ב, חשוקי חמד יומא שם.
בס"ד, כ' סיוון תשפ"ו
תפילה | מאמר ל"ג – פרטי דינים בנקיות הגוף
אמרו בגמ', אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש, רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא, דכתיב, כל הנשמה תהלל יה. מאי טעמא דרב חסדא דכתיב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וברש"י, הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים. והנה אם יש צואה בסמוך לאדם הקורא, לכו"ע אסור לקרות ק"ש, ותפילתו תועבה, ואיך תהיה צואה שעל ידו והוא קורא ק"ש? ועל כרחנו אין המדובר בצואה ממש, שיש בה כדי להגדיר מקומו כמקום שיש בו צואה, ואולי הצואה מכוסה ומועטת. והכוונה, שאם האדם המתפלל נמצא במקום צואה, בוודאי אסור להתפלל, שהרי הוא המתפלל, וכולו נמצא במקום צואה. אבל כאשר הצואה מועטת, והיא מכוסה, הנידון הוא האם קדושת המקום חלה על האדם בכללו, או על כל אבריו, שגם הם שותפים בתפילתו. או שרק כללות האדם, הראויה לשם נשמה, היא המהללת, ורק היא צריכה להיות במקום קדוש וטהור. ותראה איך העמידו חז"ל את דבריהם בסוגיה זו, שיש כאן וויכוח בצורת העמידה של האדם לפני ה', ובאיזה אופן העמידה הזו דורשת טהרת מקום.
ויל"ע בדברי רש"י, שכתב שהחוטם והפה הם בכלל ההילול, וצואה כלשהו במקומות אלו אוסרת לקרות ק"ש, ויתכן שי"ל שההלל נעשה ע"י הנשמה, ולא על ידי הגוף כלל, וצ"ע.
אמנם צואה במקומה, מבואר בגמ' שהחמירו בזה, ואסור לקרות ק"ש. ובגמ' הקשו מאי שנא מהיתרא דרב הונא, והשיבו, שצואה במקומה נפיש זוהמה. וברש"י, חמה היא, שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה. ולכאורה יש כאן הבדל במציאות בין צואה הנמצאת בכל גופו, לצואה הנמצאת במקומה, ומהי הסברא דכל הנשמה תהלל יה? ותראה, שרש"י כתב בביאור דברי רב הונא, שרק הנשמה משתתפת בהלל, ולכן צואה על בשרו של אדם אינה אוסרת לקרוא ק"ש, אא"כ יש צואה על הפה ועל החוטם. הרי שגם צואה מועטת יש בה כדי לאסור ק"ש, ובשאר הגוף צואה זו אינה אוסרת משום שהאיברים אינם שותפים בתפילה, ומה הוא גדר הדברים בצואה במקומה שאוסרת?
ונראה שגדר הדברים הוא שצואה שריחה קשה, כמוש"כ רש"י, אין גדרה שהמקום ההוא מלוכלך, אלא האדם כולו, וממילא היא אוסרת.
ויש לעיין איך הדין באדם שעשו לו ניתוח, והתקינו יציאה חדשה לצואה. במצב כזה הצואה יוצאת לתוך שקית, שאוטמת היטב את המקום, ולא יוצא שום ריח משם החוצה. פעם בכמה שעות מחליפים את השקית, כשהיא מלאה צואה. מציאות זו מעוררת כמה שאלות. חדא, שאין האדם יודע אם כבר יש צואה בשקית, או לא. שנית, קשה להיות ברורים שהמקום נקי לגמרי. ולכאורה, הצואה שם היא כמו צואה במקומה, וייאסר עליו לקרות ק"ש.
והגאון רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, כתב להתיר במצב שהאדם אינו יודע אם יש צואה בשקית, מתוך ההנחה שצואה מכוסה אינה אסורה אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. ואין בכך תשובה ללכלוך המצוי שם ודבק לגוף, וגם אינני יודע איך מכריעים שזהו איסור דרבנן ולא דאורייתא.
וראיתי בספר חשוקי חמד לגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שהביא כמה סברות כדי להתיר להתפלל ולקרוא ק"ש כשבשקית יש צואה. סברא אחת, שכיוון שאין זה המקום הטבעי ליציאת צואה, אין זה נקרא צואה במקומה. וסברא זו היתה אפשרית אם החילוק בין צואה במקומה לצואה שלא במקומה היה חילוק של דין, אבל מבואר בגמ' שהחילוק הוא במציאות, שצואה שם היא חמה וזוהמתה מרובה. ולכאורה מבחינה זו הצואה בשקית היא כצואה במקומה. גם הלכלוך הדבק שם בגוף, אין שום סיבה לחלק בינו לבין צואה הדבוקה במקומה.
וסברא נוספת הוזכרה שם, שרק במקום הטבעי ליציאת צואה, נאמרו הלכות צואה. ודוגמה לדבר הובאה שם, שיוצא דופן אינו נקרא נולד לכמה דינים. ודברים אלה אין בהם שום סברא, ואינם אלא דברי תימה, שהרי לא נאמר שום דין בצואה לבד שהיא מסרחת, וזוהי מציאות ולא דין, וממילא אין שום משמעות למקום יציאתה. והדמיון ליוצא דופן אינו נכון כלל, משום שילד יוצא דופן אינו שונה בשום דבר מילד אחר, וההבדל הוא רק בהגדרת הלידה. ויש מי שכתב שצואה בתוך השקית היא כצואה בפנים, וגם זו סברא קשה מאד, שהרי השקית איננה חלק מן הגוף כלל.
ולי נראה, שצואה במקומה, כיון שזוהמתה מרובה, ממילא צורת הדברים היא שהאדם תופס עצמו כמלוכלך, והוא צריך לנקות עצמו, וזהו שמגדיר את הלכלוך כחל על האדם בכללו, ואסור לקרות ק"ש. משא"כ צואה מועטת ויבשה, שנמצאת על אברי האדם, אין די בצואה הזו כדי להגדיר את האדם מלוכלך, והלכלוך מתייחס רק למקומו, והאיברים האלה אינם חלק מן התפילה. אמנם כשהצואה בשקית, וצורת הדברים שאין מנקים את המקום מיד, אלא לאחר זמן, אין זה נקרא שהאדם מלוכלך, ומותר לקרות ק"ש.
מקורות:
ברכות כ"ה ע"א וברש"י שם, תהילים ק"נ ו', שם ל"ה י', יומא ל' ע"א וברש"י, מנחת יצחק ח"ו סי' י"ב, חשוקי חמד יומא שם.
