בתוך סדר ההגדה, אנו דורשים את פסוקי פרשת ביכורים, כמו שלימדו חז"ל במשנתם, ודורש מארמי עובד אבי, עד שגומר כל הפרשה כולה. את הפסוק – ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב, דורש בעל ההגדה כך – ויהי שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. גדול, עצום, כמה שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם. ורב, כמה שנאמר, רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שדים נכונו ושערך צימח, ואת ערום ועריה. כאן נוסף בהגדות שלפנינו פסוק נוסף מספר יחזקאל, שבדברי הנבואה הוא כתוב לפני הפסוק שהובא משם. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי. קל לראות שהפסוק הזה אינו שייך לסדר ההגדה, והוא הובא בעקבות הפסוק שאחריו, שהובא כאן כדרשת המילה – ורב. ככל הידוע לנו הפסוק הזה אינו מופיע בהגדות הישנות, ומקור הבאתו כאן הוא כנראה מתורת האר"י. ואם דברי האר"י ומנהגיו מיוסדים ככלל על סודות התורה, כוונתנו כאן למצוא הבנה לכל העניין על פי הפשט, כשאנו רוצים להבין מהו תוכן הדרשות על הפסוק כולו.
בעל ההגדה מביא את הפסוק – רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי, ותבואי בעדי עדיים, שדיים נכונו ושערך צימח, ואת ערום ועריה. הוא מצא רמז לפסוק הזה במילה הכתובה בפרשת ביכורים, ורב. בפסוק בספר יחזקאל יש שתי מילים המזכירות את השורש רב, רבבה וגם ותרבי. אבל אם ברצוננו להבין את הדרשות על הפסוק הזה, אנו צריכים לראות שבעל ההגדה אומר שלושה דברים. מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. גלות מצרים נועדה כדי ששם יווצר העם. והדבר הראשון שצריך לומר, שעוד במצרים, לפני הגאולה, הם חיו מתוך תפיסת זהות נפרדת. עניין זה נתבאר במדרש חז"ל, בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה.
ועדיין היו צריכים ישראל לגדול ולהתרבות בכמות, שהרי לא יצוייר עם המונה עשרות או מאות נפשות. לכן התרבו ישראל בצורה מיוחדת, כמו שהפסוק בפרשת שמות מלמד, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם. השימוש במילה 'וישרצו', שמתאים בדרך כלל לבעלי חיים, מופיע כאן כדי לבטא כמה הריבוי של ישראל היה אז שלא כדרך רגילה בין בני אדם. ועיין ברש"י שביאר את המילה וישרצו, שהיו יולדות ששה בכרס אחד. את עצם העניין למד רש"י מן המדרש, אבל רש"י למד זאת מהמילה 'וישרצו', משום שהיא מבטאת שדרך ריבויים של ישראל היה כפי שמתאים לבעלי חיים. וכל זה שייך, כפי הדרשה, להגדרתם של ישראל כגוי גדול ועצום.
ועוד אנו מבקשים לעמוד על שורש יכולתם של ישראל, לגדול ולהתפתח בשנות הגלות, למרות הייסורים הנוראים שפגעו בהם. ועל זה אנו דורשים את המילה 'ורב', והוא מצרף אליה את הכתוב בנבואת יחזקאל, רבבה כצמח השדה נתתיך. ובאמת, הנביא מדבר שם על המשל, שעוסק בנערה קטנה שנעזבה על ידי מולידיה, ומישהו מוצא אותה עזובה ונטושה, והוא מתפלא ומביע את התפעלותו, מכך שהתינוקת הקטנה והעזובה הצליחה לגדול ולהגיע לנערות. ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שדים נכונו ושערך צימח, ואת ערום ועריה. למרות שאת ערום ועריה וכל ידידיך לא עזרו לך, הנה הגעת לבדך למצב של עדי עדיים, מקושטת בנוי טבעי, ויש לך את כל מה שנערה צריכה. איך כל זה קרה, בשעה שהנערה לא טופלה בטיפולים המתאימים לתינוקת? הנביא מניח פתח לתשובה – רבבה כצמח השדה נתתיך. אני רואה אותך כצמח שגדל ומתרבה בטבע, ומעצמו מגיע לכל מה שדרוש לו.
כח הצמיחה נטוע בישראל, והוא חלק ממה שהופך את ישראל לאומה עם כח נצחי ובלתי ניתן לביטול. דבר זה קבלו ישראל בתקופת גלות מצרים, מכח שהיו מצוינים שם. מכח מה שידעו על הקשר שלהם עם האבות, ועל הברית שנכרתה בין האבות לבין ה', לא נתנו לעצמם להירמס ולהתבטל בקשיים הגשמיים והרוחניים שהיו במצרים.
וכשעמד משה לפני הקב"ה בסנה, ואמר, והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה', נתן לו ה' אותות ומופתים, שמטה שנהפך לנחש, ובכף ידו שהצטרעה. ועיין שם ברש"י, איך באותות אלה נרמז למשה שהוא ראוי לעונש על שחשד בכשרים. ובאמת כשהגיע אליהם נאמר מיד, ויאמן העם. וחז"ל טוענים נגד משה וחשדו, שהרי ישראל הם מאמינים בני מאמינים.
ועל זה תיקן האר"י להוסיף כאן את הפסוק הכתוב בדברי הנביא קודם לכן. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי. וכוונתו להשלים את דברי הנביא, שראה בכח הצומח שבישראל את הסיבה שלמרות הדמים, הם חיים, שהרי רבבה כצמח השדה נתתיך.
ובעוד שפשוטו של פסוק, בדמייך חיי – הוא שלמרות הדמים, הייסורים והסבל נותרנו בחיים. בחז"ל נדרש הפסוק שבזכות הדם זכו ישראל לגאולה ולחיים, והכוונה היא לדם פסח ודם מילה. והדברים מתחברים אלו לאלו, שמכח הצמיחה שבישראל יכלו לעמוד בייסורי הגלות. העמידה שלהם בייסורי הגלות חיזקה את כח הצמיחה ונתנה להם חיים. ודם המצוות הוא עוד מקור לחיים ולצמיחה.
מקורות:
הגדה של פסח, פסחים קט"ז ע"א, דברים כ"ו ה', שמות א' ז' וברש"י, יחזקאל ט"ז ז' וו', מדרש רבה שיר השירים ד' י"ב, שמות ד' א', שם ד' ל"א, שבת צ"ז ע"א.
