ראיתי בכתב העת 'מוריה', ששאלו בפני מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, אם בלימוד הסידור יש משום מצוות תלמוד תורה. והוא זצ"ל שקיל וטרי בזה מכמה צדדים, ועיקר דבריו שיש בסידור הוראת חז"ל כיצד לקיים מצוות תפילה. אמנם נראה פשוט שאין מקום להסתפק, ולימוד זה הוא מעיקרי מצוות תלמוד תורה. ואבאר דברי, ובהקדמת ביאור עניין גדול וחשוב.
הנה ספר תהילים הוא אחד מכ"ד כתבי הקודש, ודבר זה יש בו קושי גדול. מהותם של כתבי הקודש שהם דבר ה' עלי אדמות, והם ניתנו ברוח הקודש. וביאור העניין, שספרים אלה אינם מיוסדים על חכמתם וחסידותם של הקדמונים, איש לפי מעלתו, אלא דבר ה' ממש, כפי שהוא בא בפי הנביאים ובעלי רוח הקודש. מאידך, ספר תהילים כולו הוא ביטוי לרגשות הקודש של האדם כלפי ה" אלוקיו, בבקשה ובתחינה, בשבח והודאה, בהלל ובזמרה. ואיך נכלכל יחדיו את שני הצדדים של ספר תהילים? מחד, הוא דברי האדם והגיון ליבו לפני קונו, ומאידך הוא נכלל בדברי ה' בעצמו אל בני האדם.
כדי להשיב על שאלה גדולה זו, יש להתבונן במקומות רבים שכתבי הקודש מכילים דברי בני אדם שונים, למשל, דברי לבן ופרעה המובאים בתורה עצמה, או דברי אברהם ויעקב המתפללים לפני ה'. בכל אלו, אנו מבינים שדיבורים אלה עצמם היו דברי בני אדם ממחשבתם ומלבבם, והקב"ה הורה למשה לכותבם בתורה, כחלק מסיפור המעשים ההם, שראה ה' לכוללם בתורתו הקדושה.
כך נראה להבין את ספר משנה תורה כולו, שבתחילה היה נאומו של משה לפני בני ישראל, ככתוב, הואיל משה באר את התורה. באותו השלב היו דברי התורה בנאומו של משה בבחינת תושבע"פ ופירוש לתורה בשכתב אמנם לאחר מכן הורה ה' למשה לכתוב בתוך התורה שבכתב את כל דברי משה, ובזה קבלו הדברים האלה עצמם תוקף של תורה שבכתב ממש. זהו ביאור דברי הגמ' על התוכחה שבפרשת כי תבא, משה מפי עצמו אמרן. וכוונת הדברים לדיבורי משה כפי שהיו במקורם, בשעה שאמרם לפני העם. אע"פ שכפי שהדברים כתובים בתורה אין שום חילוק בקדושת ספר דברים לקדושת ארבעת הספרים האחרים שבתורה.
ואלו הם פני הדברים בספר תהילים, שכולו דברי האדם אל ה'. מזמורי תהילים הם דברי בקשה והודאה, שירי שבח והלל וכדומה, כולם נבעו מרגשות ליבם של קדושי עליון אל אביהם שבשמים. אמנם רוח הקודש הורתה לחסידי עליון לאסוף שירים ומזמורים אלה, ולכוללם בכתבי הקודש, וזאת כדי ללמד בני יהודה קשת, כיצד ראוי להתפלל ולשבח לפני ה'.
ולימוד דרכי התפילה הוא מקצוע גדול בתורה, שהרי תפילתו של אדם היא עמידתו לפני ה', ורגשותיו שהוא מביא לפני קונו, הם חיבורו אליו ודבקותו בו. וכל אלו הן עיקר התורה והחכמה, ככתוב, הן יראת ה' היא חכמה. ועל זה דרשו רז"ל, הן אחת, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. ולמד מאלו הדברים הרמח"ל, הרי שהיראה היא חכמה, והיא לבדה חכמה, וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון. ויש ספר מיוחד בכתבי הקודש שבא ללמד את החכמה הזו. וכמו שספר משלי הוא דברי ה' ברוח הקודש, והוא מלמד את האדם דרכי מוסר והתמודדות היצר הרע ופיתויו, וספר איוב מציג את דברי ה' בהתמודדות של האדם עם ההשגחה האלוקית ומסתוריה, כך ספר תהילים מלמד דרכי תפילה נכונות. מהן הבקשות שראוי לבקש מה', ובאיזו צורה נכון לבקש. האם ראוי להפציר ולזעוק, או שיש רק מקום לבקשה רכה, מפני כבוד ה' והדרו. האם ראוי הדבר לשבח את ה' על חסדו, ועל גבורתו, או שיש בזה משום חנופה. והאם מתאים שיתפאר אדם לפני ה' בחסידותו, והאם נכון הדבר שיזעק האדם לפני ה' על החושך שהוא נתון בו. כל השאלות הגדולות האלו, הן מיסודות היהדות, וה' משיב להן בספר תהילים, שנכתב ברוח הקודש כדי ללמד מקצוע גדול זה בתורה, כיצד עומד האדם לפני ה'.
ואחרי שהתורה שבכתב העמידה בפנינו את ספר תהילים כדי ללמד אותנו דרכי תפילה של האדם שנפשו פונה אל ה', באו אנשי כנסת הגדולה, ואחריהם רבותינו שבכל הדורות, וערכו לפנינו שולחן ערוך שבו נמצאים כל סדרי התפילה, השבח, ההלל וההודאה, הקבועים ומיוסדים לכלל ולפרט. ואין כאן רק קיום מצוות עשה של עבודת ה', כשיטת הרמב"ם, כידוע, אלא יש כאן בניין נכון ויציב, המכוון לשורשי אמונת ישראל, של מערכת היחסים העמוקה והרחבה בין כנסת ישראל והקב"ה. כך למדונו רבותינו על מה מבוססת הפניה שלנו לה', ברכת אבות. מהם השבחים הנכונים שלו, שעליהם אנו מבססים את תפיסתנו בו, האל הגדול הגיבור והנורא. על מה ראוי לבקש מדי יום, ואיזה בקשות ושבחים מתאימים לשבת ויום טוב.
כל ריבוי ההבנות הללו ממלא את סידור תפילותינו. הסידור לא נכתב ביום אחד, יש בו חלקים מן התורה בעצמה, חלקים מדברי הנביאים והכתובים, ובעיקר מספר תהילים, שהרי הוא המקור הקדום יותר ללימוד דרכי התפילה, ורובו ככולו וגם סידורו הכולל, הם מידיהם של חז"ל, שהם רבותינו הגדולים, עמודי התושבע"פ. יש בסידור גם חלקים מאוחרים יותר, שמן הסתם חובת אמירתם פחותה, ואולי אינה קיימת, אבל גם מלמדים על היחס שבינינו לבין קוננו. היחס הזה, אינו שייך דוקא לקיום מצווה אחת מן התורה, אלא הוא עיקר מגמתה ועניינה של התורה, ספר הברית, ולכן לימוד זה הוא מעיקרי מצוות תלמוד תורה.
מקורות:
מוריה שבט תשפ"ו, דברים א' ה', מגילה ל"א ע"ב, איוב כ"ח כ"ח, שבת ל"א ע"ב, הקדמת הספר מסילת ישרים.
