בפרשת במדבר נמצא מניינם של ישראל. על פי ציווי ה', סופרים משה ואהרן, ונשיאי השבטים, את מספרם של כל יוצאי צבא בכל אחד מן השבטים, ולאחר מכן מחשבת התורה את המספר העולה מכל השבטים יחדיו, וכותבת את מספרם הכולל של כל ישראל, שש מאות אלף, ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים.
לאחר מכן כתובה בתורה חלוקת ישראל לדגלים. כל שלושה שבטים מהווים דגל אחד, וכולם חונים סביב לאוהל מועד, ומהווים יחדיו את מחנה ישראל. מעניין לראות, שכשהתורה מסדרת את שבטי ישראל לפי דגליהם, היא מזכירה את מניינו של כל שבט, את מניינם של כל שלושה שבטים המהווים דגל שלם, ושוב, את המניין של כל הדגלים, שהם בעצם כל ישראל. התוספת של המספרים לסדרי המחנה צריכה ביאור, משום שלכאורה אין בהם שום חידוש על המניין שהופיע קודם לכן, וגם אין קשר בין המניין ובין החלוקה לדגלים.
את ההערה הזו מעיר ספר הזוהר, ומשיב לפי דרכו, אבל אין ספק שההערה עצמה נוגעת לפשט, והיא מבקשת ביאור. גם הרמב"ן מבחין בהערה הזו, וכותב כך, והזכיר כל זה, להודיע שמימי המניין, ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם, וכן נסעו, לא נפקד מהם איש, וזה מעשה נס, שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה. ואין נפשנו שוקטת לגמרי בביאורו, שלא נודע לנו מהו העניין בנס הזה, ומה היה חסר אם מספרם היה יורד מעט או גדל מעט באותם כ' יום?
הבנת הדברים בפשט, לכאורה, שכל המפקד שבו כתובים מספרי השבטים, ומניין כל ישראל, הוא בעיקר הכנה להעמדתם של ישראל בבחינת הדגלים. עמידתם של ישראל במחנה, בבחינת, סביב לאוהל מועד יחנו, איננה משקפת רק את היחס של כל יהודי אל השראת השכינה שבמשכן, אלא היא מעמידה את עם ישראל כגוף אחד, שהשכינה היא, רוחנו ועטרת ראשינו, ובני ישראל הם בבחינת אברי השכינה וגילוייה. האר"י מכנה אותנו, בני המלכות (השכינה) וצבאיה. המספר של כל שבט, ושל כל דגל, משקף את הצירוף של כל אחד ואחד מישראל למשהו אחד כולל, שהמספרים השלימים הם שמבטאים אותו. המפקד שכתוב בתורה קודם לכן, הוא המניין שנדרש כדי שנוכל להעמיד אח"כ את המספרים בסדר המחנה. לפי הבנה זו, נוכל לטעום טעם כלשהו בנס שדיבר עליו הרמב"ן. כיון שהמניין הוא שמכין את ישראל ומעמידם בבחינת צבא מסביב לאוהל מועד ולהשראת השכינה, לכן היה צורך שישמר היחס בין המניין לבין העמדתם כמחנה, ולכן לא מת מהם אחד בכל אותם כ' יום.
ובכל זאת, הזוהר מבאר, שיש שני מניינים, שמעמידים את ישראל כשני צבאות, הראשון מעמיד אותנו כצבא התורה, והשני מתאר את צבא השכינה. ונראה להבין, ששני הצבאות הללו משקפים שתי בחינות במציאותם ובתפקידם של ישראל. האחד, הוא המחויבות שלנו לה' ולתורתו. אנו השליחים שלו לתקן עולם במלכות שדי, וכדברי הרמב"ם, רוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. והבחינה השנייה בעמידתם של ישראל לפני קונם, היא היותנו רעייתו, חברתו ואשת בריתו של אלוקינו. בבחינה הזו עיקר מקומנו הוא לפתוח את ידינו ולקבל את אהבתו, ואת השפע שהוא נותן לתיקוננו ולכל צרכינו.
ונראה עוד, שדברי הזוהר נוגעים גם בפשט, שהרי אם כדברינו, שכל המניין נועד להיות הכנה לחנייתם של ישראל במחנה, אין בזה כדי להסביר מדוע המניין מופיע בכפילות. ויותר נראה שהתורה דקדקה להעמיד את המניין כעניין בפני עצמו, המונה את מספר בני ישראל כעם היוצא ממצרים, ורק לאחר מכן העמידום כעם הניצב מסביב למשכן. תהליך ההשלמה של העם קדם לצירופם לשכינה. והזוהר מלמד שמשמעותו של השלב הראשון, היא בעצם הברית עם ה', במתן תורה.
מלכתחילה יצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה, ובזה נתחייבו להיות עם ה', העובד את מלכו, כמאמר חז"ל על עשרת הדברות, משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזרות! אמר להם: כשיקבלו את מלכותי – אגזור עליהם. רק לאחר מכן ירדה השכינה למשכן, ונעמדה כנסת ישראל לפניו ית' ככלה קרואה בנעימה. אמנם את שתי הבחינות הללו אנו מקבלים מהתורה, והיא זו שמעמידה אותנו כמחויבים במצוות, וגם כאהובתו של ממ"ה, כאשר תקנו בקידוש של שבת, אשר קדשנו במצוותיו, ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו. אין זו ברכת המצוות, ואנו עסוקים במתנת השבת, אבל המתנה הזו אינה מגיעה אלינו אלא מכוחם של המצוות.
מקורות:
במדבר א' מ"ו, זוהר ח"ג קי"ז ע"א, רמב"ן במדבר ב' ד', ליקוט שבסוף ספד"צ ד"ה להבין, תפילת עלינו לשבח, רמב"ם פ"ד מהל' תמורה הלי"ג, מכילתא שמות כ' ב', קידוש לליל שבת.
