ואם נדר או נדבה זבח קרבנו, ביום הקריבו את זבחו יאכל, וממחרת, והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי, באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה המקריב אותו, לא יחשב לו, פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו, עוונה תשא. פשוטה של תורה, אסרה התורה לאכול את הזבח לאחר שני ימים מזביחתו. אכילה זו היא עוונה ויש עליה עונש. בפ' קדושים חוזרת התורה על איסור זה בצורה דומה, וכי תזבחו זבח שלמים לה', לרצונכם תזבחוהו. ביום זבחכם יאכל, וממחרת, והנותר עד יום השלישי, באש ישרף. ואם האכל יאכל ביום השלישי, פיגול הוא לא ירצה. ואוכליו עוונו ישא, כי את קודש ה' חילל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. כמובן, חזרה זו דורשת הסבר, מפני מה חוזרת התורה על האיסור פעמיים?
רש"י, על המילים ואם האכל יאכל, כתב כך: במחשב בשחיטה לאכלו בשלישי, הכתוב מדבר. יכול אם אכל ממנו בשלישי, יפסל למפרע, ת"ל המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל בשלישי. וכן פירושו, בשעת הקרבתו לא תעלה זאת במחשבה, ואם חשב – פיגול יהיה. והנפש האוכלת ממנו – אפילו בתוך הזמן, עוונה תישא. דברי רש"י, הלקוחים ממדרש חכמים, דורשים מן הפסוק דין נוסף. והוא, שהמקריב שלמים, במחשבה לאוכלו לאחר הזמן הראוי לאכילתו, הקרבן הזה נפסל מעיקרו, ואינו עולה לבעליו. והאוכלו אפילו לפני סוף הזמן, חייב כרת. לפי פירוש זה, כפילות הפרשות באה ללמד על שני איסורים. נותר ופיגול. הגר"א הביא את דין פיגול כדוגמה לדין שאיננו נובע מן המקרא, אלא הוא בבחינת הלכה העוקרת את המקרא. ככל הנראה, גם הוא סבר, שפשוטו של מקרא, שתי הפרשות עסוקות בדין נותר, ואיסור פיגול נלמד רק מן הדרשה.
ונראה, שחז"ל דרשו זאת גם מן הכתוב אצלנו, לא ירצה המקריב אותו, לא יחשב לו. והמשמעות היא שהאכילה לאחר הזמן פוסלת את הקרבן, ומבטלת את ריצויו מלפני ה'. הסברא איננה נותנת שמעשה שייעשה לאחר זמן, יפסול למפרע את הקרבן, ויבטל את ריצויו.
ונראה שטענה זו איננה נוגעת לפשט המקרא. ואין קושי שאדם המזלזל בקרבנו, ואוכל ממנו לאחר הזמן, פוגם בקרבן, וגם אם היתה עבודתו רצויה לפני המקום בשעת ההקרבה, הזלזול בקודש ראוי לבטל את ריצויו לפני ה'. לפי הבנה זו, לא ירצה המקריב אותו, אינו דין פסול בקרבן. אמנם דרכה של תושבע"פ לפרש את פסוקי התורה פירוש עם משמעות הלכתית. וללמוד דין פסול בקרבן, שהיה כשר מתחילתו, בגלל מעשה שאירע לאחר הזמן, הרי זה מנוגד להיגיון ההלכתי. ולכן, דרשו חז"ל, שהמקריב קרבן, מתוך מחשבה לנהוג בו מנהג זלזול, ולאוכלו שלא כדינו לאחר זמנו, פיגול הוא לא ירצה.
ועוד למדו חז"ל, שהמקריב על מנת לאוכלו חוץ למקום הראוי לאכילתו, גם הקרבן הזה נפסל. דין זה נלמד, לכאורה, מתוך דינו של המקריב על מנת לאוכלו חוץ לזמנו. שהרי למדנו, שמחשבת המקריב קובעת את דין הקרבן, ופוסלת אותו, אם היתה מחשבה לזלזל בקרבן באכילה לא ראויה. והוא הדין אם היתה המחשבה לאכול חוץ למקומו, שגם זו אכילה לא ראויה, ומחשבה זו פוסלת את הקרבן.
ואמרו במשנה, השוחט את הזבח לאכול בשרו בחוץ, או כזית מבשרו בחוץ, פסול ואין בו כרת. ונראה שאין זה מחמת שאכילה חוץ למקומו גרועה פחות מאכילה חוץ לזמנו. אכילה חוץ למקומו היא מנוגדת למגמת הקרבן יותר מאשר חוץ לזמנו, שהרי המקום התקדש בקדושת המקדש, וחוץ ממנו, אין זו אכילת קודש כלל. ואילו הזמן העובר אינו מבטל את הקדושה, והוא רק חוסר כבוד לקרבן. דווקא מפני זה ראוי שמחשבת חוץ למקומו תפסול את הקרבן, אבל האוכל ממנו לא יתחייב כרת. שהרי אם מחשבת חוץ לזמנו די בה כדי לפסול את הקרבן, מסתבר מאד שמחשבת חוץ למקומו, המקלקלת יותר, בוודאי תפסלנו. אבל לעניין חיוב כרת, תוספת הפסול יכולה לפטור מכרת, משום שרק חשיבותו של הקרבן מביאה לחיוב כרת למי שמזלזל בו, ואילו האוכל קרבן הפסול יותר, אין בו רע כל כך, שהרי לא פגע כל כך בקודש, ולא מצאנו מקור בתורה לחייבו כרת.
לכן חיוב כרת אינו נוהג אא"כ היתה רק מחשבת חוץ לזמנו. אבל אם הצטרפו שתי המחשבות, חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הדעת נותנת שהפסול החריף יותר, מחשבת חוץ למקומו, יבטל לגמרי את חשיבות הקרבן, ושוב לא יהיה כרת על אכילתו. כדברי המשנה, חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו, פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו.
מקורות:
ויקרא ז' י"ח וברש"י, שם י"ט ה'-ח', הגר"א באדרת אליהו משפטים כ"א ו', זבחים כ"ט ע"ב.
