וכי תבואו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ד' אלוקיכם, ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם, אני ד' אלוקיכם. יש כאן, שני ציווים נפרדים ושונים, שכמובן, יש משותף ביניהם. הציווי האחד מתייחס למלחמה, כשישראל זקוקים לישועה. ומצווה כאן לפנות לד' בתרועה ולהיזכר לפניו, כדי שיושיענו. מהפסוק הזה נלמדה מצווה שלימה, מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות, על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר, על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, כלומר, כל דבר שייצר לכם, זעקו עליהן והריעו. כהרחבה למצווה הזו, הוסיפו כאן חז"ל מדרבנן, כדברי הרמב"ם, ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבא על על הציבור, עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפילות ומתחננים, ומריעין בחצוצרות. מתבאר בדברי הרמב"ם, שהזעקה בתפילה לד' על הצרה, היא התוכן הישיר של התרועה לפני ד', ולכן החיוב להתפלל ולזעוק הוא נכלל במצוות התורה. התענית מוסיפה לתפילה, והיא מצווה מדרבנן. מכאן יש ללמוד גם לתרועה שנזכרה בר"ה, זיכרון תרועה מקרא קדש, שיש בה משמעות של זעקה לפני ד', שבאה להזכיר אותנו לפניו. העניין הזה מצטרף עם עניינו של ראש השנה כיום הדין, שבו אנו חפצים להיזכר לטובה, ומכאן הנוסח שקבעו חז"ל בשופרות, שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.
הציווי השני בפסוקים כאן, מדבר על תקיעה במועדים ובראשי חדשים. די מובן מדוע התורה מצווה כאן לתקוע ולא להריע, שהרי אין מדובר כאן בעת צרה, ולא על תפילה מתוך מצוקה. ועדיין מטרת התקיעה שווה לגמרי למטרת התרועה, להיזכר לפני ד'. מהו עניין הזיכרון לפני ד' בחגים ובמועדים?
כדי לבאר את העניין יש להביא את דברי הגר"א, בביאורו לעניין הושענא רבא, כל ימי הדין הם ימים טובים. והמובן של הדברים, לכאורה הוא, שעצם הקשר שבא מחמת השמחה עם ד', שזהו עיקר תוכנם של המועדים, יוצר אפשרות של קבלת שפע חדש. השפע זה, כמובן, אינו מגיע באופן חסר מחשבה, וממילא יש בימים אלה צד של דין. בשמים דנים ומכריעים כמה שפע ראוי שיקבל כל אחד מאיתנו. משמעות התקיעה בחגים היא לפנות לד' ולהיזכר לפניו בדין הנוהג במועדים. הגר"א מביא על כך את דברי המשנה, בארבעה פרקים העולם נידון. מצטרפת כאן גם העובדה שהרגלים מציינים גם תקופה בשנה מבחינת החקלאות והספקת המזון, האביב, הקציר והאסיף, וטבעי ומתבקש לפנות בזמנים האלה לד' לבקש שהברכה תשכון במזוננו.
ראשי חדשים נקבעו כתחילת תקופה, וגם בהם אנו מעוניינים להיזכר לפני ד' לחודש טוב ומבורך, ולכן נצטווינו לתקוע בחצוצרות. בר"ח העניין הזה הוא כל כך מרכזי, עד שבמובן מסוים זהו עיקרו של המועד. הגמ' מבארת כיצד יוצאים ידי הזכרת היום של ר"ח בר"ה, ואומרת, זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן. שם היום המוזכר בתפילה, יום הזיכרון, הוא שמו של ר"ה, אבל גם שמו של ר"ח.
מכאן למדו חז"ל, כנראה, לקבוע את צורת הזכרת כל המועדים וראשי חדשים בתפילת יעלה ויבוא, שהיא תפילה שזיכרוננו יעלה ויבוא לפני ד'. גם בברכה מעין שלוש, לדעת הגר"א אנו מזכירים את המועדים בבקשה, זכרנו לטובה.
השבת לא נזכרה בתורה בציווי הזה, וגם אין אנו מזכירים אותה בבקשה על הזיכרון, אף שהיא בוודאי יום קדושה וקירבה לד', ומן הסתם יש בו גם שפע שבא מחמת הקירבה. ולכאורה הטעם הוא שמהותו של יום השבת הוא יום של שביעות רצון ומנוחת הנפש. גם הקב"ה מתבונן בעולם בשבת מתוך עמדה של שביעות רצון, ואין זה יום המתאים לבקשת זיכרון לפני ד'. הרמב"ן בדברו על קרבנות השבת אומר, אין במוספי השבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו והכל שלום. השבת היא זמן של אהבה של שלום ושביעות רצון, ואין בה מקום לבקשת זיכרון. מעניין לציין שחז"ל בספרי דרשו, וביום שמחתכם אלו השבתות, לחייב תקיעה גם בשבת. לכאורה הדין הזה לא נפסק להלכה, ועכ"פ אין זה מעיקרי השבת, ולכן אין אומרים יעלה ויבוא בשבת. יש מן הטעם לציין חידוש נפלא שהראה לי הרה"ג רבי מאיר רייז שליט"א בפירוש ראב"ע. וביום שמחתכם, ששבתם מארץ אויב או ניצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כימי פורים. האם גישתו של ראב"ע מתאימה למה שביארנו? קשה להשיב על שאלה זו בוודאות.
מקורות :
במדבר י' ט'-י', רמב"ם פ"א מתעניות הל"א והל"ד, ויקרא כ"ג כ"ד, ביאור הגר"א או"ח תרס"ד ס"ק א', עירובין מ' ע"א, רמב"ן במדבר כ"ח ב', ראב"ע במדבר י' י'.
